בעשור האחרון נקלעה ישראל למאבק פוליטי מסוג חדש, כזה שלא ידעה עד אז. מאבק זה כלל במהותו פריצת גבולות, פוליטית וחברתית נרחבת. הריסת החומות של המבנה הפוליטי המקובל. תהליך זה יסודו בהפגנת האוהלים (2011), בשדרות רוטשילד. הייתה זו הפעם הראשונה בה התארגנה קבוצה גדולה של צעירים, יש אומדים את מספרה בכ-400,000 איש, שהצטופפו במתחם קטן יחסית, שהדגיש את נוכחותם במרכז תל אביב. מרבית הנוכחים בהתקהלות זו לא היו מזרחיים.
תנובתה של מחאת רוטשילד הייתה ענייה בהישגיה. היא הניבה מנהיגות מצומצמת, אף דלה (רגב קונטס, סתיו שפיר, דפני ליף, רועי נוימן ושיר נוסצקי), חמישיה שנמוגה במהרה לתוך המציאות הפוליטית העייפה. זו שבאותם ימים הייתה 'מוצר' של שני גושים, ימין ושמאל, בהתגוששותם המתמדת, המותירה אותם, כשנות דור ויותר, לפותים זה בזה עד אפיסת כוחות. גם "מנהיגות רוטשילד", משהצטרפה לאותם דפוסים פוליטיים קיימים, נשחקה לחלוטין במהלך השנים הבאות. שני מועדי בחירות, שבאו לאחר מכן, איינו את כוחה המקורי לחלוטין.
איש אחד, חזה באירוע הזה מהצד, אולם מסתבר שהטיב להבינו. הוא גם הכין היטב ובסתר את מהלכיו: יאיר לפיד. לפיד נותר כביכול מחוץ לתופעה החברתית דנן, בשל היותו בלתי מזוהה עם גוש זה או אחר. עובדה זו הקלה עליו לנצל מצב פוליטי חדש שיצרה הפגנת רוטשילד, וגם במקביל, צלילתה של מפלגת העבודה. פריצתו של לפיד לפוליטיקה הישראלית, הייתה לקראת הבחירות לכנסת ה-19 (2013), שבהן השיגה רשימתו, יש עתיד, 19 מנדטים. לפיד הצטרף אז לממשלתו של בנימין נתניהו (הממשלה ה-33), ומונה כשר האוצר לצד שרת המשפטים, ציפי לבני, בטרם פוטרו השניים מתפקידיהם.
בכנסת ה-20 פחת כוחה של יש עתיד ל-11 מנדטים.
ב-1 ביולי 2022 לאחר התפזרות
הכנסת העשרים וארבע, התמנה לפיד לראש ממשלת ישראל עד דצמבר 2022, עת הוחלף על-ידי
בנימין נתניהו. הסקרים הנערכים בעת כתיבת שורות אלו מעריכים כי לו היו הבחירות מתקיימות עכשיו, הייתה רשימתו זוכה ב-26 מנדטים.
מראשית הקמתה של יש עתיד, סומנה מטרתה המרכזית: בנימין נתניהו. המאבק בו הגיע לשיאו ביום 28.6.2020, עת הוגש נגדו כתב אישום, בגין שלושה סעיפי אישום (שלא נפרטם כאן). אלא שהמאבק בנתניהו לבש הפעם פנים שונות מבעבר. ולא רק בכך שנוסף לו הפן המשפטי. לפיד הצליח לארגן את המפה הפוליטית מחדש.
את ההצלחה של לפיד, אין לבחון רק באספקלריית הקולות שצבר במסעות הבחירות שניהל, אלא גם בעובדה שהקים
משולש כוחות מסוג חדש ושונה. השותפים לו: מערכת המשפט, צבר רסיסי מפלגות שהיו על סף שקיעה (העבודה, מרץ, ימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, חוסן לישראל ועוד), כולל מפלגה ערבית (מנסור עבאס), ואחרון חשוב - המדיה החזותית (ברובה הגדול), והמודפסת (ברובה הגדול). רבים העריכו אז, כי סיכוייו של נתניהו לעמוד מול משולש כוחות חדש וחזק זה, קלושים עד בלתי קיימים.
אלא שבשורה התחתונה חלה הפתעה גדולה. נוצרה דווקא מציאות פוליטית חדשה אף הפוכה למצופה. נתניהו, וליתר דיוק גוש הימין, זכה, בעקבות הבחירות האחרונות, ל-64 מנדטים. גוש זה מהווה רוב מוביל בכנסת. על פיו יישק כל דבר. כיצד נוצרה התפנית הדרמטית הזו ומדוע היא צברה עוצמה כה רבה? בעשור+ שחלף מאז התכנסות רוטשילד, נכנס שחקן נוסף וחדש לזירה, בה מתגוששות המדיות השונות על תשומת לבו של הציבור, וזו המדיה החברתית.
המדיה החברתית: ההייד פארק של המאה ה-21 המדיה החברתית יצרה סוג של הייד-פארק דיגיטלי, בו כולם מדברים עם כולם. ההייד-פארק, מעצם טבעו, יצר ויוצר גם קהילות, וגם המד"ח ניחנה בתכונה כזו. אבל חשיבותה המיוחדת היא באינטנסיביות החברתית שבעצם קיומה. ביכולתה להגיע לכל בית, לכל משפחה, ולכל מקום ופינה. בעוד שבהייד פארק מצויים דוברים העומדים בראש התלולית ונושאים משם את דברם, המד"ח משוכללת יותר, משום שהיא מאפשרת לכל משתתף לקיים דו-שיח אפקטיבי ואינטנסיבי עם משתתף אחר, ובו-זמנית עם אלפים, תוך שמירה על אינטימיות, שאין בהייד פארק.
מכאן יעילותה המיוחדת. המד"ח פרצה גבולותיהן של קהילות קיימות. אבל משמעותה הנרחבת של פריצה זו, על מלוא היקפה, לא הובנה ו
גם לא אובחנה בשעתו על-ידי המדיה המודפסת והוויזואלית. כמו אבותיה ואימהותיה הקודמים, גם לא על-ידי האקדמיה. בשלבה הראשוני היא אף נראתה כתופעה בוסרית, שהצופים בה מן הצד לא השכילו להבין את מלוא משמעויותיה, חברתית ופוליטית.
כיום למד"ח שלוחות יעילות נוספות כמו הוואטסאפ (WhatsApp). שכלול שהעניק לה עוצמה רבה נוספת.
התבססות המד"ח בלב הקונצנזוס הציבורי והפוליטי אירעה רק בשנים האחרונות, אולם נוכחותה כאן היא בעלת עוצמה מיוחדת. השלב הנוכחי הוא השלב בו היא מייצרת קהילות חדשות וגם מחזקת קהילות קיימות. שלא כדפוס והוויזואליה, יש לה יכולת מוגברת בתחום הזה. זה יהיה מוצר של שלב ב'. עצם ההתכנסות היא שלב א'. לתופעה הזו, הנוכחית, אליה הגיעה היום, כלומר לשלב השני שבה, עוצמה חברתית עצומה.
המחשה לשוני העמוק שבין המדיות "הרגילות" למד"ח, ניתן למצוא בהשוואה בינה לבין ערוץ 12, לדוגמה. כאן קיים שוני מהותי. ערוץ 12, למשל הצליח למשוך פוליטיקאים ואנשי תקשורת, מעטים אמנם, המתנגדים לטון המרכזי המושמע והנושב בו, בציצית ראשם לכיכר העיר. אבל זו לא כיכר העיר של אריסטו, אפלטון, וסוקרטס. עצם גרירתם לכאן, משמעה בהמשך שלילת זכויותיהם להתבטא. שלא כמו בהייד פארק, "המוגש" לצופים/משתתפים על-ידי המדיה החברתית. כאן לא יקשיבו למשתתף שהוא מחוץ לברנג'ה. כאן "יזכו" את המתנגדים בהוקעה ובסקילה רעיונית.
כיכר העיר העתיקה הייתה דמוקרטית במהותה. אבל יש במדיה המודפסת והוויזואלית אלמנטים של קולקטיביות רעיונית דחוסה, המאפשרת רק ליחידי סגולה להביע דעה שונה. לעורכי התוכניות יש גם יכולת השפעה על התכנים המושמעים בה, בעצם בחירת המשתתפים. כאן מצופפים שורות שם (במד"ח), מרחיבים. כאן מפ-ח-דים. שם מחבקים. וכאשר האוויר פתוח, נושמים לרווחה. המדיה החברתית ובמיוחד הפייסבוק אמורים לעבור עוד דרך ארוכה. אבל לפחות הם במסלול הנכון להעצמת הדמוקרטיה.
מצויים הבדלים רבים נוספים בין המדיות הרגילות לבין המד"ח. האחד מהן טמון בכשרונן המיוחד של ה"רגילות", בהינדוס השפה, לצרכי המאבק הפוליטי. כך לדוגמה המאבק לשינויים במערכת המשפט, אותה יוזם שר המשפטים, לעולם יקרא על-ידי השמאל ועל-ידי המדיה הצייתנית "הפיכה", "הרס הדמוקרטיה", בעוד המונח המקובל בו משתמשים בימין הינו "הרפורמה", מונח המבטא שינויים חיוביים. אם להביא דוגמה אחת מיני רבות לעניין זה היא מצויה באירוע שהתקיים לאחרונה: ראיון עם ארנון בר דוד יו"ר ההסתדרות.
הראיון פורסם בידיעות אחרונות ביום 27.1.23. בין הדברים שאמר בר דוד היה גם משפט חשוב במיוחד, שהוחבא כבר בגליון המקדים (של יום חמישי), בכותרת מוקדמת, ויש לו חשיבות לעתיד המחאה, גם אמור היה להוות כותרת או כותרת משנה לפחות. וכך נאמר בכותרת המוצנעת: "הרפורמה היא נושא מפלגתי מובהק, לא על זה תוכרז שביתה כללית במשק"... בכך גנז יו"ר ההסתדרות, את אחת התקוות הגדולות להמשך המחאה... ואולי להכרעת המערכה. אבל לא ניתן לכך ביטוי ראוי בעיתון...
המדיה החברתית כובשת מקום גדל והולך המדיה החברתית העלתה לחזית את הדו שיח שבין הימין לשמאל, שורה של דמויות חדשות ומוכשרות שלא מצאו את מקומן במדיה הרגילה. גלית דיסטל אטבריאן, מאי גולן, אראל סגל, שמעון ריקלין, אלי ציפורי, יינון מגל ועוד רבים. כל אלה הם רק חלק קטן מציבור העיתונאים והפובליציסטים, המשרתים מטרה זו. ספק רב אם היו הם או חלק מהם, מגיעים לידי ביטוי באמצעי המדיה הוותיקים. גם ציבור המשתתפים במד"ח נמצא בשיעור עליה מתמיד. האפשרות להשתמש בה לצרכי פרסום, מעלה את השימושיות שלה באחוזים רבים. אומנם אין ספירה מדויקת של ציבור זה אבל ברור כי לכל אחד מהמוזכרים לעיל יש אלפי ואולי אף עשרות אלפי חברים. במקובץ הקבוצה הזו מונה מאות אלפים משתמשים.
המד"ח יצרה, בעשור האחרון, שבר של ממש במונוליטיות החונקת של המדיה הוותיקה. אומנם גם היום נעשה שימוש גמיש מאוד בלשון המדווחת לקוראים על אירועים שונים, והנסיון ליצור מציאות מהונדסת לא פסק. אבל מרגע שמשתמש אלמוני גילה שמצוי מקור אמין יותר למידע המבוקש, והוא זמין ללא הינדוס מיותר, הוא יעשה בו שימוש מתמיד. גם השימוש במד"ח לצרכים פוליטיים יעלה ולגבי מחנה הימין היא כנראה תהווה ערוץ מרכזי. בכך תגדל התלות של מחצית, אם לא יותר מציבור המשתמשים, במדיה צעירה זו.
המדיה החברתית היא אחת הסיבות המרכזיות להצלחת הליכוד ושותפיו, בבחירות האחרונות, ולהמשך שגשוגו הפוליטי גם במעלה הדרך המזומנת לו בעתיד. 