אם יש בפוליטיקה כשלעצמה תופעה של גניבת-דעת של הפצת שקרים מכוונת במטרה להזיק ליריב ומאידך להעלים את האמת העובדתית - הרי הקמפיין של מה שקרוי היום "שמאל-מרכז" - צריך לקבל פרס בינלאומי על הצטיינות בכל אלה. ואם אין עדיין פרס כזה - צריך להמציא אותו.
השקר הגדול ביותר הזוכה לתפוצה אדירה בערוצי הטלוויזיה והרדיו וגם ב"דעות" המלומדות, כביכול, המתפרסמת בהרחבה מיוחדת מדי יום בעתון האליטיסטי, כביכול, היא הטענה כאילו הרפורמה במערכת המשפט מסכנת את הדמוקרטיה. אחוזים בודדים באוכלוסייה, ביחוד בעלי השכלה משפטית, יודעים שטענה זאת יסודה בשקר ובאה להוליך שולל את הציבור כדי שיצביע בבחירות הבאות עבור אותו "שמאל-מרכז" שמר יאיר לפיד שם את עצמו כאילו בראש הנהגתו, על-אף טיעוניו הרדודים ברמה של סיסמאות נבובות.
בשיטת הבחירות הדמוקרטיות למופת במדינת ישראל העלמת האמת מן האזרחים היא פשוט שערורייתית. המשפטנים של האופוזיציה מסתירים מן הציבור את האמת הפשוטה,
והיא כי אין בנמצא שום חוק המסמיך את בית המשפט העליון (או כל ערכאה אחרת שהיא) לבטל חוקים שהכנסת קיבלה. הציבור ברובו נוטה להאמין למפיצי הבדיתות כאילו היום מוסמך בית המשפט לבטל החלטות מדיניות ממשלתיות ואת החלטות הכנסת, וכאילו הרפורמה המתוכננת באה לבטל סמכות זאת. אך האמת הפשוטה היא שאין היום, וגם לא הייתה אתמול ושלשום מאז קמה המדינה, סמכות לבית המשפט לבטל חוקי הכנסת. בדמוקרטיה פרלמנטרית כמקובל בעולם המערבי כולו - אלה שקבלו את מירב הקולות בבחירות - הם אלה המרכיבים את הממשלה לפי תוכניתם שלהם, לפי האידיאולוגיה שלהם, ולא לפי תוכניות הממשל שהפסיד בבחירות.
לפי תעמולת הכזב המופצת בכל מהדורות החדשות, רוצים עכשיו להגביל את סמכות בית המשפט העליון לבטל חוקים, אולם סמכות כזאת מעולם לא ניתנה לבית המשפט, ומשפטני-האופוזיציה יודעים זאת היטב. ההפך הוא הנכון - בית המשפט העליון, לפי דעתו הקפריזית של מר אהרן ברק מאז כיהן כנשיאו - הוא שמסיג את הגבול הכנסת והממשלה ושם לצחוק את רצון הבוחרים, בהתימרו לבטל חוקים והחלטות מדיניות מבלי שהוסמך לכך.
לפיכך, הרפורמה בכלל אינה מספקת, מפני שגם לפי כוונתו של שר המשפטים יריב לוין לבית המשפט העליון תהיה סמכות מלאה לבטל חוקים במגבלות מסוימות, כגון קביעת "פסקת-התגברות" שלפיה סמכות הביטול תהיה כפופה להצבעה חוזרת ברוב מיוחס בכנסת שמבטלת את החלטת הביטול של ביה"מ. מסורבל? מיותר? נכון - אך זאת הצעה של לוין. הרפורמה, אפוא, נמנעת מלהצהיר שלא תהיה אפשרות ביטול של חוקי הכנסת, אלא רק בביטולם או שינוים בכנסת עצמה. משום מה שר המשפטים נמנע מלהציע זאת, ולטובת ביה"מ העליון הוא מעניק לו באופן רשמי ובחקיקה סמכות לבטל מעתה חוקים שלא נראים לו, אבל בתנאים מסוימים. אך הגב' אסתר חיות אינה מוכנה לקבל גם שיפור זה במעמדה - כי היא רוצה שהסמכות שלקח לעצמו בכח בית המשפט לביטול חוקים, תישאר בתוקף.
הרפורמה השנייה ביחס לביה"מ העליון היא שיש להחזיר את הדוקטרינה של
"זכות העמידה" - עקרון שחייב עד לעידן של ברק - כדי שלבג"ץ תהיה גישה ומעמד רק לעותרים שיוכיחו קיום פגיעה ישירה בהם, אחרת אין להם זכות עמידה ועתירתם תדחה על הסף. במצב הקטסטרופלי של היום הבג"ץ למעשה מזמין את כלל הציבור להגיש עתירות בעניינים שכלל אינם מעניינם האישי של העותרים. לכך אין תקדים בעולם. זאת גם הסיבה להצפת הבג"ץ בעתירות.
ומאידך - גם היועץ המשפטי לממשלה, שהוא רק פקיד בכיר אך אינו נבחר ציבור אינו ראוי בכלל למעמד שביה"מ העליון בפסיקותיו העניק לו. דעתו הוא רק כשמו - הוא יועץ - וכל תפקידו לייעץ לממשלה ולא להחליט עבורה. אלה הממלאים תפקיד זה לא נבחרו על-ידי הציבור ולקחו לעצמם סמכויות שאין להם. עכשיו הזמן לבטל את ייחודו של תפקיד זה, ואני במקומו של ראש הממשלה הייתי מייד מבטל את המינוי של הגברת שמינה לפיד כיוע"מ לממשלה שאף מאיימת עליו בתרגיל "הנבצרות" וממנה מייד יועץ משפטי אחר. רפורמות אלה - ביטול האפשרות שביה"מ יבטל חוקים - וביטול מעמדו הבלתי-חוקי של היועץ המשפטי לממשלה כמחייב אותה כביכול - די בהן - וכל השאר פחות חשוב.