"שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו, א, 23). מה יותר אקטואלי מתיאורו של ישעיהו הנביא שניתן בשפה ברורה ועכשווית? כבר אז התופעה הייתה רווחת וכיום היא חזון נפרץ. כולם רוצים להרוויח, לשרור, להתענג בפומבי בתענוגות פרטיים (כך התענוג מצמרר יותר). לוקחים שוחד ומתעלמים ממצבם של אלמנה ויתומים.
שר שהוא מואשם בפלילים, יחד עם ראש ממשלה שעומדים נגדו כתבי אישום, רוצים לשנות את כל החוקים, להפיל את בית המשפט ויחד איתם את כלכלת המדינה, רק כדי להימנע ממשפט שמחכה להם. יחד איתם חוברים שרים וחברי כנסת הפוחדים לצייץ פן יסור חינם בעיני השליט, ראש הממשלה.
ואז נוספים להם עורכי דין (יו"רים של לשכת עורכי הדין) מושחתים שנפלו ממרום כיסאם עקב התנהגות מינית לא ראויה ולקיחת שוחד: התערבות לבחירת שופטות לאחר קבלת טובות הנאה מהן על-ידי עינוג מהמיועדות לכהן כשופטות. התעלה עליהם עו"ד אייל בסרגליק (בתרגום: יותר מזל) שתואם בדיוק לדברי הנביא: עושק אלמנה ויתומים בלקיחת כספם וטענת שווא שזה מוצדק. הוא גבה מכספי התרומות שקיבלו האלמנה והיתומה ממשפחת יורי וולקוב כ-600,000 שקלים. לאחר סערה ציבורית הסכים להחזיר חלק אך שמר לעצמו יותר מ-100,000 שקלים. גם אם לאחר הלחץ התקשורתי יחזיר את הכסף, אין הוא ראוי להיבחר ליו"ר לשכת עורכי הדין. בסרגליק טוען שטמנו לו פח בגלל שהוא ליכודניק. האמנם? האם טחו עיניך מראות? עושק חסרי ישע הוא פשע בין אם האדם העושק הוא ליכודניק או ממפלגה אחרת.
מקרה מזעזע אחר: ילדים בני 14-12 שתויים ומסוממים, יחד עם בחור נוסף, רוצחים בדם קר נער שעומד להתגייס לצבא רק מפני שהוא נראה שונה מהם. הוא מבני המנשה ועדיין לא דובר עברית, אבל להם הוא נראה "תאילנדי, עובד זר". כך הוא מתואר למד"א שנקראים לעזרה לאחר שהנער נרצח על ידם. בתחקיר "עובדה" מנסה אילנה דיין להתחקות אחרי הרוצח, ולמרות סרט שלם בו היא וצוות ההפקה מגיעים לבחור המבוגר בחבורה שאחז סכין ונפטר ממנו בעזרת "ילדון", היא מביעה בסוף את דעתה שהעובדות לא ברורות ואין להגיע למסקנה.
אם כך, למה טרחת לאורך כל הסרט לתעד את החשוד ברצח ולהוכיח את אשמתו? לא ברור. הטרגדיה גדולה יותר לנוכח דבריה של אשת השוטר המעורב בחקירה שנאסר עליו להתראיין. לדבריה קיריית שמונה היא מקום קטן ושקט וכולם מכירים את כולם. כולם ילדים טובים ותמימים. למרות זאת, היא אסרה בעבר על בתה להתרועע עם אותו בחור חשוד. אותו בחור התקשר לבעלה השוטר מיד לאחר הרצח. השוטרים שהגיעו בתחילת האירוע עקב "קטטה בין ילדים" הגיעו אח"כ מאוחר מדי, לאחר רצח הנער.
בבילון, הסרט, הוא סדום ועמורה בשם הסרט, שלקוח אולי מספרו של קנת אונגר "הוליווד-בבל" (1958) שגדל בהוליווד, הבמאי של 'ביבילון', דמיאן שאזל, מציג לנו סדום ועמורה בעת הולדת הקולנוע בהוליווד, בשנות ה-20 של המאה (1923). אז לא היו עדיין אולפנים כמו בשנות ה-50. הצילומים התנהלו במדורים קטנים בתוך חולות הוליווד ולעיתים הקבוצות התנגשו אלה באלה. לא היו אז 'חוקי הייז' ששמרו על הצניעות והמוסר ולא חוקים להגנת החיות. סרטים כללו סוסים ואספסוף שרצים אחרי המנהיג ונופלים חלל לעיני הצופים. אותם ניצבים עלובים לא קיבלו את שכרם והוברחו מהמקום על-ידי יריות אקדח.
מסיבות החשק, היין והסמים נראים כמו אותן בכחנליות מימי הרומאים. השחקן האגדי עם השפם הדקיק בסרט (בראד פיט המצוין) מרפרף לשחקן האמיתי קלארק גייבל, הוא רט מ"חלף עם הרוח" שהיה נשוי 5 פעמים לצד נשים נוספות ברקע, ונפטר בגיל צעיר יחסית (1901-1960). אבל לא לעולם חוסן וגם השחקן הכל יכול שלנו נופל מגדולתו, 'בעזרת' כתבות של רכילאית הוליוודית, מוסד שקבע את גורלם של שחקנים.
הסרט מתמקד בתקופת המעבר של הקולנוע האילם לסרט המדבר, ה"טוקיז" (talkies). כמובן, היו מכשולים בדרך, הכיתוביות בין הסצנות נעלמו ובמקומם שחקנים שלא אומנו לדבר הצטרכו לשכנע את הצופים בקולם. זה לא תמיד עבד. הבמאי שלנו מביים סצנה כזו עם בראד פיט ושחקנית, מביא את אותו קטע מתוך הסרט "שיר אשיר בגשם" שגם הוא מביא בשחור לבן קטע מתחילת ה'טוקיז'. כלומר אותה סצנה מובאת כאן 3 פעמים! אבל לשאזל לא אכפת. הוא מגזים בכל. נותן ספקטאקל מדהים, מחליא מצד אחד עם כל מיצי הגוף הניגרים על הבמה, ומסקרן לעיתים. הוא מערבב נמוך עם גבוה, צבעים ריאליים של סרט עכשווי עם צבעי מסך עמומים כמו בציורים של קראווג'ו ובוטיצלי. בסגנון הוא מרפרר לפליני, לפזוליני ומזכיר גם את טרנטינו שיצר את "היו זמנים בהוליווד".
שאזל נותן במה לנגני הג'ז שהיו פופולריים מאוד אז אך לא זכו לאיזכור הולם. 'זמר הג'ז' היה שחקן לבן שמשח את פניו בזפת כדי להראות שחור. כאן, נגן הג'ז השחור נאלץ לצבוע את פניו בזפת כיוון שהתאורה "מלבינה" אותו וזה לא מתאים לחבורת נגנים שחורים. כלומר, יש גם בעיות תאורה באותם הימים אבל הבמאי עוקץ, כמובן, את ההפקה הגזענית.
שאזל הוא הבמאי הצעיר (32) ביותר שזכה באוסקר. זאת על בימוי סרטו "לה לה לנד" (2016). גם סרט זה עסק בהוליווד כעולם מנותק מהמציאות וברדיפה אחר תפקיד בסרט. סרטו "ויפלאש" (2014) זכה לחמש מועמדויות אוסקר. 'בבילון' התקבל בדעות חלוקות: משלילה מוחלטת עד הערצה.