ידיעות אחרונות, העיתון של המדינה חרג מהרגלו הידוע, כמגן השמאל ומערכת המשפט בחירוק שיניים, והפעם פינה, ראו זה פלא, מקום למאמר יוצא דופן בנוף הצחיח שלו, לבן דרור ימיני: הכותרת:
"חיות, רדי מהעץ"... ימיני, שלא תמיד הנני מזדהה עם תוכן מאמריו, איננו היחיד. אני עוקב אחריו מאחר שהוא מעין נייר לקמוס המעיד על הלכי רוח באותה קבוצה גדולה הנעה-נדה בין הקטבים של ימין ושמאל. אבל הוא, בניגוד לאחרים, עושה זאת מתוך נאמנות לאמת (לא 'אמת לשעתה', עוד הברקה אווילית של שופט מתחכם), ובצמוד לעובדות.
"אנחנו בריצת אמוק לשבר הקשה ביותר שעברה מדינת ישראל מיום הקמתה. אם זה יקרה, זה לא יהיה בגלל מה שרוצה הרוב, אלא משום שאלה שמחזיקים במפתחות - השר לוין, הנשיאה חיות, וגם היועצת בהרב מיארה, מתעקשים על העימות הזה". אומר ימיני.
בשבועות האחרונים, הפך העימות סביב הרפורמה במערכת המשפט, למאבק בין שני הגושים השמאל והימין. השמאל עט על הנושא הזה כמוצאי שלל רב. מדוע? משום שאין לו כל נושא אחר, ברמה האידיאולוגית לפחות, על-מנת שיוכל לתדלק בו את שנאתו הבוערת לימין, מדורי דורות.
ואל תשלו את עצמכם. סביב נושא זה רכונה עכשיו, אי-שם (ויש לי השערות, שמספר עיתונאים שותפים להם), בחמ"ל סמוי, קבוצת בעלי ממון, עלומי שם, בתאוותם לכוח ולשלטון, מאמץ אדיר בתחום האירגוני והכספי, סביב המלחמה הזאת, בה פתח השמאל, לא רק על הימין והממשלה הנבחרת אלא גם על סדרי מימשל תקינים ודמוקרטיים.
עוד נשמע על אלה שהחליטו, כי בשם השנאה מותר הכל. השמאל מאוגד כראש חץ נגד האיש לו הם "חייבים" את מפלתם הפוליטית והציבורית. השנאה לאיש ולימין, מתדלקת את המאבק. עצם הרפורמה במערכת המשפט, היא היא שסיפקה את התירוץ.
מהו מרחב הסבירות? אל תהיה צודק, תהיה חכם אל תהיה צודק, תהיה חכם. האם זה לא בדיוק אותו מרחב הסבירות, עליו נלחם הבג"ץ, והוא הנחוץ לו, כאוויר לנשימה במרחב הפוליטי? מדוע הבג"ץ נוהג נגד הכלל הראשון הזה, למרות שהוא הוא זה האומר את אותו הדבר בדיוק?
האנטנה של השמאל מכוונת (Tuned), בעיקר לדיקלומים מוצרי הנדסת המחשבות של ראשיו. סוג של פוליטרוקיות ואם תרצו קומיסאריות, מסוג מסוים מאד. המודל האידיאלי לשלטון שהם מייחלים לו, הוא משטר פרבדאי לחלוטין. משטרת מחשבות נוסח יאיר לפיד (אני חתמתי על הסכמי אברהם), ואהוד ברק ("אנחנו משפחה. אין מקום לאג'נדה אחרת"). זוהי הדמוקרטיה על-פי משנתם.
ובאותו זמן ממש חיות אפודה בשתיקתה. המערכת עליה היא מופקדת, בעיצומה של נפילה תהומה. וכאן נחשפת שאלת השאלות: כיצד ומדוע דעך האמון במערכת המשפט?
גם אם ינסו להכשיל מבחוץ את הצעות החוק החדשות שיועמדו להצבעה בכנסת, דבר אחד מכריע את הוויכוח ואותו אין חיות יכולה גם בשתיקתה, להפיל או לשנות: עובדת ירידתו התלולה של האמון במערכת המשפטית. היא כנראה תעדיף לשחק בצ'ילבה עם הממשלה הנבחרת של בנימין נתניהו. אבל לא תבין שבכך גם תגרום לסלידה סופית ומוחלטת של הציבור מהמערכת שהיא מנהלת עשרות שנים.
מערכת משפט זקוקה לאמון ציבורי כאוויר לנשימה, אך היא עושה הכל על-מנת לאבד אותו סקר שערך פרופ' אבי דגני נשיא מכון גיאוקרטוגרפיה מלמד כי רק ל-22% מהיהודים יש אמון מוחלט בבית המשפט העליון. יחודו של הסקר הוא בהשוואה לסקר דומה שנערך לפני 25 שנה ובדק את האמון בגופים שלטוניים האמונים על שמירת החוק והמנהל תקין. בסדר הקודם שנערך לפני 25 שנה 80% מכלל הציבור הישראלי [כולל ערבים] נתנו אמון רב או מוחלט בבית המשפט העליון, לעומת 56% בלבד היום; 12% מהיהודים מעידים על עצמם כיום כי אין להם אמון מוחלט בבית המשפט לעומת רק 3% שהשיבו כך לפני 25 שנה. בעוד שבשנת 1991 כ-41% מהישראלים היהודים העידו כי יש להם אמון מוחלט בבית המשפט העליון. השנה, כאמור, העידו רק 22% על אמון שכזה. לחיות יש בעיה. היא מנסה לשמר את שלטון המשפחה - החונטה, בכל כוחה. בעיקשותה תהא זו היא, והיא בלבד אשר תצעד על הריסותיו.
