קראתי בקפידה רב, פעם ועוד פעם, את ההצעה לתיקון חוק יסוד: השפיטה שהונחה על שולחנה של ועדת חוקה, חוק ומשפט, ולא מצאתי שם את מה שמייחסים לה כל אלה המוחים נגדה. אכן, יש יתרון מסוים לנציגי הקואליציה בוועדה לבחירת שופטים אבל אני מניח שאין מישהו שחושב ברצינות שאחד מהם יבקש, לדוגמה, למנות את חיית המחמד שמסתובבת בביתו לתפקיד שופט; כמו שעשה, בזמנו, הקיסר הרומי קליגולה בעת שמינה את סוסו לקונסול.
ועוד דבר: ניתן להניח, בכל הכבוד, שהמועמדים לשפיטה יהיו מן הטובים שיש לעולם המשפט להציע; מה שכן, הגיוון יהיה רב יותר. רבים מן המועמדים לא יגיעו, כנראה, מאותו אזור חיוג שהיה כה אהוב על מי שמינה בעבר שופטים לבית המשפט העליון. ויש עוד דבר שצריך להגיד כבר בפתח הדברים: הניסיון מלמד שהממונה אף פעם לא נשאר מחויב לממנה, כך שהחשש שהשופטים יהיו מחויבים לגורם שמינה אותם, חסר יסוד. מה שגורם לי לומר, שאין בשינוי המוצע, למיטב הכרתי, אפילו שמץ של ניסיון להפיכה משטרית; ובוודאי שאין בו משום צעד ראשון לקראת הפיכתה של מדינת ישראל לדיקטטורה. מה שכן, אם בית משפט עליון יהיה יותר הטרוגני, זה יבטיח שהחלטותיו, גם בנושאים שאין מקום, בעיניי, להתערבותו, תהיינה הרבה יותר מאוזנות.
קץ הדמוקרטיה, אין בזה. גם לא בסעיף המתייחס לחוקי היסוד. אני רואה בו דווקא חיזוק משמעותי בכוחו של ביהמ"ש העליון. הוא פשוט מעגן בחוק יסוד, במשתמע, את סמכותו לבטל חוקים; מה שמעולם לא הייתה לו.
למרות כל אלה, זעקות השבר נשמעות מכל עבר. סיסמאות-סרק נלעסות ללא הרף בידי אינטרסנטיים פוליטיים. הקשבתי, למשל, לדבריו של מנהל בחברת הייטק ולא הבנתי מדוע הוא מבקש להוציא את כספו מכאן - ולהפקידם בבנקים זרים. לא הצלחתי ללמוד מפיו מפני מה הוא חושש. הסתה נטו, ראיתי בדברים. הניסיון לרמוז שיש סיכוי שהקואליציה הנוכחית תלאים, באחת, את הבנקים, או תנקוט צעדים דומים לכך, יש בו, למיטב הבנתי, כדי לעורר אצל אנשים רבים הרבה סלידה.
אני גם הייתי מציע לכל אלה שעושים לילות כימים בניסיון להוציא את דיבתה של מדינת היהודים רעה לבקר יום אחד במחנות צה"ל; ולראות מי ממלא את השורות בקורס הקצינים וביחידות העילית הקרביות. הם לא משתתפים במחאות. הם אינם רואים את עצמם כמורמים מעם. גם אין להם כספים כדי לפרסם מודעות על פני עמודים שלמים. רבים מאוד מהם גדלו בפריפריה; ורבים עוד יותר מהם חובשים כיפות בצבעים שונים. וזה מה שמפחיד, לדעתי, את אלה שמעודדים את ההפגנות לסוגיהן השונים. לא מפני דיקטטורה הם חוששים אלא מפני אובדן ההגמוניה שבה הם מחזיקים במשך שנים רבות. זה מוציא אותם מדעתם. הקריאות למרי אזרחי, במילים כאלה ואחרות, מכובסות ותר ומכובסות פחות, עולות מחוגים שיודעים שהסיכוי לחזור לשולחן הממשלה מתרחק והולך. קהל גדול כבר מאס בהם.
