מעשה שהיה: בהודו הקולוניאלית הייתה מכה של נחשי קוברה ארסיים שזחלו ברחובות הערים. כדי לצמצם את הסכנה הגו השלטונות הבריטיים את הפתרון היצירתי בדמות פרס כספי למי שיביאו לרשויות קוברות מתות. המוני הודים עניים ופושטי יד נענו לאתגר והחלו לגדל נחשי קוברה בבתיהם כדי להרוג אותם ולקבל את הפרס. כשהבריטים עכלו לאן נושבת הרוח הם ביטלו את הפרס. להודים שנותרו עם הנחשים הארסיים לא הייתה ברירה אלא לשחררם לחופשי. התוצאה שהרחובות התמלאו מחדש בזוחלים המסוכנים. פירוש תמציתי: כל מעשה שבו הפתרון המתוכנן והמצופה מסתיים בתוצאה לא מתוכננת ואף הפוכה. בתולדות המדינה היו לא מעט החלטות שבהן האפקט הזה התקיים: שתיים מהבולטות והזכורות ביותר שעלו בדמים, במובן הכספי וגם בדם, בחיי אדם הם: האחת, ההתיישבות בפתחת רפיח וברצועת עזה בה הושקע ממון רב בהבטחת קברניטי המדינה כי השטחים לא יפונו, והישובים יתפתחו ויפרחו. אלא שבהסכם השלום עם מצרים ישראל התחייבה לפנות את יישובי הפתחה. כעבור למעלה מעשור החליטה הממשלה מרצונה להתנתק מהרצועה ולפנות את היישובים. שני האירועים לוו במחזות קשים של עימותים בין כוחות הביטחון והמתיישבים שעלו על הקרקע לפי החלטות וגיבוי הממשלה ונאלצו בחרון אפם לנטוש את מקומות מושבם. הדוגמה השנייה לאפקט הקוברה היא מלחמת לבנון הראשונה שהתגלגלה לאזור הביטחון שיועד להגן על צפון המדינה אבל הפך לאזור לחימה מדמם בו נפלו מאות חיילים במהלך 18 השנים בהן התבוסס צה"ל בבוץ הלבנוני. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה נסיגה חד-צדדית שכעבור שש שנים תתגלגל למלחמת לבנון השנייה שתגבה עוד קורבנות בנפש ורכוש. היום אנחנו ניצבים בפני אפקט קוברה מסוג חדש: בעוד "שהקוברות" הקודמות קשורות היו בנושאי חוץ וביטחון הפעם מדובר בנושא פנים, מעשה ידיה של הממשלה כלפי אזרחיה. כוונתה לשנות את פניה של המערכת המשפטית עליה נבנו והושתתו יסודותיה של מדינת ישראל מאז תקומתה היא משל לרצון אובססיבי "להיפטר מהקוברה המסוכן" מבלי לנסות לשקול האם זו האלטרנטיבה היחידה ומה יהיו תוצאות המהלך.

פניה של הממשלה

דמותה של הממשלה הזו היא תוצר של לידה לא טבעית. לכאורה היו לה את כל התנאים האופטימליים שזה לא יקרה כי שמה בישראל "ממשלת ימין מלא מלא" עם רוב פרלמנטרי מוצק. אבל נדרשו לבנימין נתניהו חודשיים כדי להרכיב אותה וכשהרך הנולד יצא לאוויר העולם הסתבר כי מדובר ביצור שלא היה דוגמתו בישראל: מינוי שרים כפולים במשרד אחד, שר אחד בשני משרדים, שני שרים במשרד ברוטציה, שרים במשרדים ללא תוכן ממשי, חלוקת סמכויות בין משרדים שהוקמו יש מאין. ועל אלה נוספו סגני שרים והפיכת החוק הנורבגי לאמצעי לספק את תאבונם של מקורבים וממורמרים. על כגון זו הייתה לנשיא ארה"ב רונלד רייגן אמרה שנונה מאין כמוה: הממשלה היא כמו תינוק; בצד אחד צינור עיכול עם תיאבון גדול ושום אחריות בצד השני. הממשלה הזו שביבי נתניהו הקים, לאחר שכבר ישב על כורסת ראש הממשלה יותר מכל אחד אחר במדינה, היא דוגמה שהוא לא למד דבר ולא שכח דבר: הוא לא למד שניצחון בבחירות איננו דף לבן לעשות מה שיעלה על דעתך. והוא לא שכח למתוח כמעט עד קצה את החוט המקשר את חלקי החברה הישראלית. הפעם נדמה כי מדובר בקטע האחרון לפני קריעתו. יכול להיות כי הפעם הוא צעד גשר אחד רחוק מדי ואפקט הקוברה עלול להכאיב לא פחות משני האירועים הנזכרים לעיל גם אם לא יהיה כרוך, בתקווה גדולה, בדמים בשני המובנים.

מה על הפרק

בוויכוח היצרי והמתוח מאוד בעד ונגד ההפיכה המשטרית מועלים טיעונים שמטבעם גולשים גם לשולי הדיון הענייני ומסתירים את העובדות כהווייתן. להלן מספר דוגמאות: 1. אין טעם להזכיר שוב ושוב את העובדה כי היו ימים כאשר ביבי הגן על מערכת המשפט והבטיח חגיגית פעם אחר פעם כי לא יניח לפגוע בה. תוקפם פג באותו יום - שייזכר לדראון עולם בתולדות ישראל - כאשר עמד מאחורי הדוכן עם סמל המדינה במסדרון בית המשפט המחוזי בירושלים רגע לפני תחילת משפטו והשתלח ללא ברירת מלים במערכת המשפט. כך פתח את תיבת הפנדורה שאת תכולתה אנו רואים יומיום במרחב הציבורי ועתה בניסיון לקעקע את בסיסה. 2. השותפים שלו מהמגזר הדתי והחרדי מתקשים לחיות עם מערכת המשפט של המדינה. לו הדבר היה בידיהם היינו חיים במדינה בה התורה, ההלכה ודעת הרבנים הם הקובעים. אך מאחר שכללי המשחק שונים השרים שלהם נשבעים לתפקידם בהתחייבות לשמור אמונים לחוקי המדינה תוך שמנסים מפעם לפעם להתחכם להם. הדוגמה הטרייה היא אי-הדחתו של אריה דרעי מהממשלה לפי החלטת בג"ץ והכוונה לחוקק חוק לעקיפתו שיאפשר לדרעי להישאר בזירה. הצעד הראשון היה בואם של ביבי וראשי הקואליציה לתמוך בו מיד לאחר הבג"ץ. התמונה שיצאה משם ביחד עם התמונה הקודמת הן השתקפות פניה של מדינת ישראל בעידן מנהיגותו של אדם שהיצר השלטוני שלו איננו יודע גבולות. 3. התומכים גורסים כי הבוחר אמר את דברו בהצבעתם של 2 מיליון בעד ביבי ו-400 אלף בעד דרעי כאשר מעלליהם היו גלויים וידועים, וזו מהותה של הדמוקרטיה. להלכה אלה פניה ובמרבית מדינות העולם הדמוקרטי הנאור כך אכן זה מתנהל. אלא שאין צורך ללכת רחוק בהיסטוריה כדי להזכיר איך דמוקרטיה הופכת בידי נבחריה למשהו אחר לגמרי. פוטין, ארדואן, אורבן ובולסנרו - כדי להזכיר רק כמה בימינו - נבחרו בבחירות דמוקרטיות בראשית כהונתם. שלושת הראשונים ידעו עם הזמן לכופף את הכללים שיתאמו לצרכיהם. הרביעי לא הצליח, בחר לא לציית לכללים וללכת לגלות מרצון בפלורידה, זמנית לפי דבריו. פוטין וארדואן כבר אינם מתביישים במשטרים שהנהיגו במדינותיהם בעוד אורבן הכניס מושג חדש ללכסיקון העתיק - "דמוקרטיה לא ליברלית" - שיטה המאפשרת ללכת בלי ולהרגיש עם. 4. פזמון חוזר נוסף של הטוענים בעד הוא כי לעומת הפוליטיקאים שנבחרו על-ידי מיליונים ומאות אלפים, איש לא בחר בשופטים שנטלו לעצמם זכויות יתר לנהל את חיינו. מלבד הבורות הנשקפת מטיעון זה בהבנה מהי מערכת משפטית, בפועל הוא מגלם את הבוז וההסתייגות ממערכת ששופטת גם את המקורבים ובני הברית של הטוענים. במקום לנסות להסביר להם איפה ומדוע הם טועים יש לי תשובה פשוטה, ברורה וקלה מאוד להבנה: נגיד בנק ישראל הוא האיש היחידי במדינה, כמו כל נגיד בכל מדינה מתוקנת, שקובע את הריבית על הכסף שלנו. כמה נשלם וכמה יישאר לנו בכיס ובחשבון הבנק. הוא עושה זאת לפי שיקול דעתו בהתאם לחוק ללא כל התערבות של פוליטיקאים. וגם הוא לא נבחר על-ידי הציבור הרחב. 5. המתנגדים והמסתייגים צופים שאם וכאשר המהלך יצליח תדמה ישראל להונגריה ופולין עם כל המשמעויות החוקתיות, הפוליטיות, הכלכליות. על פניו יש דמיון ובמרכזו הרצון להגביר את השפעתה של הרשות המבצעת על הרשות השופטת. אלא שקיים אלמנט אחד שונה שהוא גם מכריע: הונגריה ופולין חברות באיחוד האירופי וזה פוקח עין צופייה על המתרחש בשתי המדינות, כמו על כל מדינות האיחוד. לאחרונה הגדיר הפרלמנט האירופי את ממשלתו של אורבן כ"משטר היברידי של אוטוקרטיה אלקטורלית" בשל הכשלים לכבד את הוראות החוק. ההחלטה גינתה את הממשלה בבודפשט על "תקיפת האיזונים והבלמים המשפטיים", ריכוז של בעלויות בתקשורת והעירוב הבוטה של מקורות ציבוריים ופרטיים, שבמידה רבה צמצמו את איכותה של הדמוקרטית ההונגרית. בפולין מתנהל מספר שנים עימות בין האיחוד האירופי וממשלתה השמרנית שפעלה להשפיע על המערכת השיפוטית באמצעות מינוי שופטים מטעמה וכך להגדיל את כוחה של הרשות המבצעת והמחוקקת - שבפועל נשלטות על-ידי אותה מפלגה - על חשבון הרשות השופטת ולהביא לריכוז המערכת החוקתית במדינה. האיחוד הפעיל סעיף באמנתו המאיים לשלול מהמדינה את זכויות ההצבעה שלה תוך שקבע כי הממשלה השלטת בוורשה הציבה "סיכון ברור להפרה חמורה של שלטון החוק בפולין" שהוא אחד מהעקרונות הבסיסיים באמנת האיחוד האירופית. התוצאה של העימות הנמשך הם קנסות יומיים שהאיחוד הטיל על פולין, המסתכמים היום למעלה מרבע מייארד אירו. אולם בשנה האחרונה מתקשה האיחוד להטיל את כל כובד משקלו בשל תפקידה המרכזי של פולין בסיוע המאסיבי שהיא מגישה לאוקראינה במלחמתה נגד רוסיה גם מטעם האיחוד וגם נאט"ו. בנסיבות אלו ממשיך האיחוד להקפיא לשתי המדינות עשרות מיליארדי יורו שנועדו למטרות שיקום לאחר מגיפת הקורונה. לסיום: האיש שעמד מאחורי מי שהצית את הפתיל הוא גם האדם היחידי שיכול לכבותו או למצער להנמיך את הלהבות, ביבי נתניהו. היום כשמתברר כי המהלך צבר תאוצה שהציתה תגובות נגד קשות לא יהיה זה מופרך להעריך כי הוא נגרר להרפתקה שבסוף הדרך עלולה לייצר את אפקט הקוברה שאיש הרוצה בטובתה של מדינת ישראל לא ייחל לה. אז כיצד זה עשוי לקרות? למרות התדמית שבנה בשקידה ראויה, לביבי יש עמוד שדרה גמיש דיו להפוך עורו אל מול לחצים חיצוניים. ריבוי המתנגדים והמסתייגים ממגזרים ומדינות אותם הוא מחשיב ומעריך ודעתם עשויה להשפיע עליו. היו כבר דברים מעולם. אם וכשאר זה יקרה יהיה זה מבחנו האולטימטיבי של האיש שחולם על מורשת.