המחאה נגד תוצאות הבחירות ועליית מפלגות הימין לשלטון, נגד הרפורמה המשפטית החשובה והנדרשת, הינה מחאה חשובה, זכות בסיסית במדינה דמוקרטית כמו מדינת ישראל היהודית דמוקרטית האיתנה. אני מאמין כי הנהגת האופוזיציה לגווניה, לאפיוניה, לסוגיה בעד קבלת מתווה הנשיא ובעד כניסה להידברות בסוגיית הרפורמה המשפטית החשובה והנדרשת, גם לדעתם.
אלא, שהמציאות מייצרת תגובות משתקות, מאיימות, מטרידות. הנהגת האופוזיציה מבוהלת מהחבורה האלימה המילולית ויש המבקשים גם אלימות פיזית, חבורה של קנאים, שורפי אסמים, מבשרי החורבן, אנשי ה-יקוב הדין את ההר, אנשי ה-גם לי גם לך לא יהיה, הסיקריקים מניפי דגל המלחמה, זועקי צעקות הקרב, הששים אליי קנאות ובהם, פרסומאים, לוביסטים ובעלי הון.
חלק מהנהגת האופוזיציה, מהח"כים, פוחדים להיענות לקריאת נשיא המדינה יצחק הרצוג להידבר, חוששים מנושאי לפידי האיבה ומניפי אותות השנאה. גם אם הם מאוד רוצים, הם נרתעים אל מול קיתונות הזעם, אל מול הפרצופים מזרי האימה, אל מול המבטים המרטיטים, אל מול האיום המרחף מעל ראשם, אל מול החרב המתהפכת מעל ראשם.
יש לחלק מראשי הנהגת האופוזיציה סיבות טובות לחרדה ולאימה מפני מובילי המחאה. יש להם סיבות טובות ליישר עימם קו, לצופף שורות, להרכין ראש ולפעול על-פי הקו האלים, המאיים והתוקפני שהם מובילים. החישוקים שהונחו על שפתי הנהגת האופוזיציה המבוהלת נוצקו אט אט אך באופן שיטתי.
אבירי זכויות האדם, בתנאי שדעתו כדעתי, אנשי המוסר, החד-כיווני, אנשי החרות, חופש הביטוי, הצדק והשלום הסלקטיבי, הקצינו את השיח והובילו אותו למבוי סתום, לדרך ללא מוצא, לשיא הקיצוניות. חלק ממובילי המחאה התאהבו בתפקידם החדש, הרחיבו את השסע, העמיקו את התהום, סדקו עוד ועוד בלהיטות במכנה המשותף הישראלי.
חלק ממובילי המחאה אימצו טרמינולוגיה אלימה, חסרת מעצורים. חלקם קוראים בגלוי למלחמת אחים, למרי אזרחי, לסירוב פקודה, לאחוז בנשק, לרצח ראש ממשלה, לירי בשרים, לאמירות מעל הבמות על הזמן השחור, על הדיקטטורה, על הפשיזם, על הגזענות, על החושך המכסה את פני הארץ.
על-פי אחד ממובילי המחאה, בנימין נתניהו הוא נירון קיסר, יריב לוין הוא אספסיאנוס, שמחה רוטמן הוא טיטוס ולכן ראש ממשלה לשעבר יכול להזמין את הציבור להתחיל את המלחמה, "מלחמה לא מנהלים בנאומים, אלא מלחמה מנהלים בקרב פנים אל פנים ראש בראש, יד ביד".
גנרלים מובסים, תועמלנים במסווה עיתונאים, פוליטיקאים חסרי אחריות, פרשנים מאתרגים, חברו יחדיו למחאת סרבני קבלת תוצאות הבחירות. יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, בני גנץ, מרב מיכאלי, איימן עודה, מנסור עבאס נלקחו כבני ערובה על-ידי חלק ממובילי המחאה שכפתו אותם בידיהם, נעלו אותם בשלשלות ברזל ברגליהם, הניחו דבק שלוש שניות על פיהם, שבו את מוחם והותירו אותם מוטלים כחפץ אין בהם בשולי המחאה.
קריאתו של נשיא המדינה להידברות הייתה יכולה להיות אפקטיבית, הייתה יכולה להשיג את מטרתה, שיח מתוך כבוד, שמירה על אחדות האומה, אך להנהגת האופוזיציה אין את האומץ לעמוד מול חלק מבריוני המחאה, הגלויים והסמויים. המחיר הציבורי שיאלצו לשלם אם יקבלו את הצעת הנשיא יהיה גבוה מידי עבורם. דרושה הנהגת אופוזיציה רצינית, אמיצה, המסוגלת להביט בעיני שורפי האסמים, הקנאים, הסיקריקים, אשר תוביל להידברות, זה אפשרי.