תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק קובעות: דחה בית המשפט את העתירה ללא הזמנת המשיב, רשאי הוא להטיל על העותר הוצאות לטובת המדינה בשיעור שימצא לנכון או להורות לרשם לעשות כן כפי שלמדנו מהלכת דרעי/פנחסי. סמכות שברשות (הרשות שניתנה אז לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לפטר שר) הופכת לסמכות שבחובה, כאשר אי-הפעלת הסמכות סובלת מחוסר סבירות קיצוני. בואו נבחן אם כן את החלטה מלפני כמה ימים. בג"ץ 1210/23, תמי ארד ואח' נגד שר המשפטים ואח' לעצירת פעולות החקיקה של הרפורמה כעת, טרם אישרה אותן הכנסת: לאחר עיון בעתירה, על נספחיה, המסקנה היא שדינה להידחות על הסף בלא צורך בתגובת המשיבים. על-פי מושכלות יסוד בשיטתנו, ככלל בית משפט זה אינו נוהג להתערב בהליכי חקיקה בעודם בעיצומם (בג"ץ 5744/19 בן מאיר נ' ממשלת ישראל, פסקה 3 (8.9.2019)). הטעם העיקרי לכך הוא הכבוד ההדדי שבו נוהגות הרשות המחוקקת והרשות השופטת זו כלפי זו".

לדעתי מדובר בעתירת סרק, אשר הוגשה לטעמי לאחד מהצרכים הבאים:

1) רעש תקשורתי.

2) על-מנת שתידחה, ואפשר יהיה בהמשך לאזן כמותית את העתירות שנדחו עם אלה שהתקבלו ולומר, חבריא הרבה עתירות של השמאל נדחות, אפילו על-הסף.

ומה פשר הרעיון של הוצאות לטובת המדינה? זמן שיפוטי הוא זמן יקר. כאשר מתמלא יומנם של השופטים העליונים בעתירות לבג"ץ הם נאלצים לעבוד הרבה יותר שעות, הפנאי שלהם לעיון עמוק בנושאים אחרים שעל סדר יומם, קטן, ערנותם מצטמצמת, והכי גרוע, יש להם פחות ופחות פנאי לערעורים בכלל ולערעורים פליליים בפרט, וכל יום של דחייה בערעור פלילי הנוגע לחרותו של אדם, או דחייה בערעור אזרחי הנוגע לקניינו של אדם הריהם הפרה בוטה של זכויות יסוד, על-ידי בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו.

בנסיבות אלה, אי-הפעלת סמכות מפורשת בתקנות להטיל הוצאות לטובת המדינה, מהווה לטעמי הפרת חובה של שופטי הבג"ץ כלפי החוק, התקנות, הלכות בג"ץ, ותקנת הציבור. אלא אם כן מה שמחייב את הרשות המחוקקת והמבצעת, לא מחייב את הרשות השופטת, אלא אם כן במדינתנו ה"דמוקרטית", כולנו שווים, אך יש כאלה ששווים יותר.