שנינו במשנה 'משנכנס אב ממעטין בשמחה'. הגמרא מוסיפה על כך את הלימוד 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה'. רואים אנו בזה שני עניינים הופכיים: א. מהלשון 'כשם' משמע, שעיקר העניין הוא 'משנכנס אב ממעטין בשמחה', הנאמר בפירוש במשנה, ואילו העניין של 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', אינו אלא 'כשם' הנלמד מ'משנכנס אב'. ב. מצד שני, רואים אנו שבנוגע למעשה, הרי העניין של 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' הינו מוגבל, משום שלא ממעטין בכל העניינים, כי הרי ישנם ענייני שמחה גם בחודש אב. לאידך, 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' - הרי זה ללא שום הגבלות, 'עד דלא ידע'. לכאורה אינו מובן: הרי כל הלימוד של 'משנכנס אדר מרבין' נמשך מהלימוד של 'משנכנס אב ממעטין', כלשון הגמרא 'כשם' - מדוע 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' בא לידי ביטוי בפועל, הרבה יותר מהלימוד ממנו הוא נמשך 'משנכנס אב ממעטין וכו'? הביאור בזה בפשטות - מכיוון ששמחה צריכה להיות תמיד, אפילו בחודש אב, שהרי הציווי של 'עבדו את ה' בשמחה' הינו ציווי קבוע (כפי שהרמב"ם כותב בארוכה בסיום הלכות סוכה ולולב) לכן, בחודש אדר כשמוסיפים על הציווי הקבוע את העניין 'מרבין בשמחה' - הרי זה מגיע לשמחה בלי גבול 'עד דלא ידע'. לאידך, ה'ממעטין' הוא מוגבל, כיון שגם בחודש אב צריכים להיות ענייני שמחה מסוימים מצד הציווי של 'עבדו את הוי' בשמחה'. תורת החסידות מסבירה את פנימיות העניין: תכלית הכוונה של בריאת העולם היא, שעם ישראל יביא לידי פועל את העניין של 'נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים' - שיהיה להקב"ה דירה כאן למטה בעולם הזה הגשמי. וכשם שאדם הדר בדירה, הוא נמצא שם כל כולו כפי שהוא ובכל עצמותו, כך הוא גם הפירוש של 'דירה בתחתונים', שהקב"ה רוצה ומתאווה להתגלות ולהאיר בעולם הזה הגשמי בכל עצמותו ומהותו יתברך. דוד המלך כותב בתהילים 'עוז וחדוה במקומו', שבמקום בו נמצא הקב"ה ישנה שמחה. זאת אומרת שכדי לעשות לו יתברך 'דירה בתחתונים', בהכרח שיהיה שם 'עוז וחדוה', וכאשר יהודי עובד את ה' בשמחה, אזי העולם יהיה מקומו ודירתו של הקב"ה. בזה יובן מדוע צריכים להיות תמיד בשמחה. אפילו בזמנים עליהם נאמר 'ממעטין' - גם אז צריכים להיות בשמחה, מכיוון ש'דירה לו יתברך' בהכרח לעשות תמיד, בכל רגע ורגע, שהרי 'זה כל האדם', ו'אני נבראתי לשמש את קוני' אשר על כן, מוטל החיוב להיות תמיד, בכל רגע, בשמחה. ומה שלפעמים צריכה העבודה להיות בקו של היפך השמחה - יובן גם כן על-פי המבואר בעניין הסדר והאופן שצריך להיות בעשיית הדירה לו יתברך, על דרך משל מאופן עשיית דירה למלך בשר ודם: לכל לראש בהכרח לנקות את המקום מכל לכלוך וכו', ולאחר מכן מייפים אותו בכלים נאים בכדי שיהיה ראוי לדירת המלך. כך גם בעבודה הרוחנית: תחילה בהכרח לסלק את הזוהמה שנגרמה כתוצאה של 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו', שמתבצע ונפעל על-ידי קו המרירות הנעשית בחודש אב, 'ממעטין בשמחה'. אך עלינו לזכור שעבודה בקו זה אינה אלא הכנה לדירה, ואילו את הדירה עצמה, עושים על-ידי שמחה. כמו-כן יובן מה שנאמר בגמרא 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה', שמזה משמע ש'משנכנס אדר מרבין' נלמד ונמשך 'משנכנס אב ממעטין', משום שיתרון האור בא מתוך החושך דווקא. זאת אומרת, שכדי לעורר ולגלות בחודש אדר את השמחה 'עד דלא ידע' - צריך להפוך את החושך לאור באמצעות העבודה הנעשית על-ידי מרירות, ואזי השמחה שמגיעה כתוצאה ממנה, היא גדולה ביותר, בלי גבול. וזהו הטעם שהשמחה בלי גבול היא בחודש אדר, כיון שאז השמחה באה 'מתוך החושך' על-ידי ביטול גזירת המן, כנאמר במגילת אסתר 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים', שכופרים בעבודה זרה ומודים בכל התורה. אזי נעשה 'יתרון האור' - שמחה בריבוי ובלי גבול בכל חודש אדר כנאמר במגילת אסתר 'והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב', וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר, כן תהיה לנו.