לוס אנג׳לס היא אזור מדברי, למרות שלרוב אנחנו טועים וחושבים שהמים בשפע, מוצר שבא חינם. שנים רבות הייתה כאן בצורת חמורה, אך אנשים ממשיכים להשקות את המדשאות בחצי היום (במקום בשעות הבוקר המוקדמות או שעות הערב המאוחרות), וגננים מנקים את המדרכות במי שתיה (כי כל מים אחרים לא ראויים לאבק של עיר המלאכים).
לאיש במדינת הסופר-ליברלים לא אכפת. הם יודעים להרצות ולדרוש מאחרים, אבל לא מעצמם. מה שתקף לעם, לא רלוונטי בכלל להם. כך לדוגמה, מעשירי העיר בורלי הילס, יהודים טובים מהתומכים הגדולים של הקרן החדשה לישראל, ננזפו ברבים בשל בזבוז המים הראוותני שלהם. להם מותר, בעוד כל השאר צריכים לחסוך.
מרבית המים בלוס אנג׳לס רבתי - אזור עם אוכלוסייה באותו סדר גודל של מדינת ישראל - מגיעה באקוודטים פתוחים ממקורות מחוץ לקליפורניה. והנה הגיע הנשיא ג'ו ביידן ואיתו ההבטחה להוציא לפחות מיליון מיליוני דולרים (קרי טריליון טבין וטקילין, או אולי שניים או שלושה) להלחם בשינויי האקלים. הגיע הנשיא, עשה רעש כראוי, האשים את הרפובליקנים ובראשם את קודמו, הנשיא טראמפ, מינה את מי שטס אך ורק במטוס פרטי להיות אחראי על התוכנית כולה, והטבע צחק יחד איתו: פגע טבע אחד אחרי השני, וגם אם הם מגיעים במחזוריות קבועה מזה מאות שנים, הנשיא מיד הכריז: "אמרתי לכם, אני צודק, צריך להוציא עוד כסף"!
אחרי שנות בצורת מתמשכת, הגיע לו גשם, ומשך שבועיים התכוננו בלוס אנג׳לס לסופת המאה. הרשו לי להגדיר את גודל המכה: ראשית, מכת הפתיחה הייתה ברד. בברד כבר לא התנסנו מזה כמה עשרות שנים. אח"כ השלג נערם באזורים בהם בד"כ יורד שלג. אך הגרוע מכל הוא שהגשם החליט לא להתחשב בנו כפי שנהג בכובד ראש מהלך כל השנים כולן. הגשם היה מגיע למשך פרק זמן קצרצר, ורק במהלך הלילה, כדי שלא להטריד אותנו יתר על המידה. סך כל ההופעות בשנה אולי שלוש פעמים, וזהו, חסל, אין יותר גשם. עכשיו, בסופת המאה, כבר 12 שעות של אור יום שהגשם לא פוסק, ועוד נכונות לנו 12 שעות נוספות ואחריהן אולי 24 שעות נוספות!
אסון! הרשו לי להגדיר מה הוא, ויש כמה וכמה חזיתות. ראשית, נהגי העיר (קרי כולנו) לא יודעים איך לנהוג בגשם, וכך קורות תאונות וכולם תקועים יותר מתמיד בדרכים. שנית, מערכת הביוב והניקוז לא עובדת. חלקה סתומה שכן לא מנקים אותה בשוטף וכך יש לנו ביצות ענק, מקומות בהם אי-אפשר לעבור. שלישית, אנחנו כל כך מתבלבלים ומתרגשים, שהנה, אפילו החשמל ממצמץ לו, ממש כמו במדינת עולם שלישי. תזכורת לאויבי ארה"ב עד כמה קל לתקוף מרחוק את מערכת החשמל ולמוטט אותה לחלוטין. מו חפיסות דומינו, המדינה כולה תשותק, ואנשים יאבדו את העשתונות, כי איך אפשר להסתדר בלי אינטרנט וקשר תמידי להודיע לעולם מה אנחנו עושים ולחוות את כל הזוטות שאחרים עושים.
יומיים של גשם, שבועיים הכנות מראש, שגעון תודעתי ואיבוד כל העשתונות. מה עושים במדינות בהן יורד גשם ללא הפסק משך חודשים רבים? אני נזכר בסופת השלגים של המאה שפגעה בארץ - ההכנות המוקדמות לה, וירושלים הנצורה, עד כדי כך שצריך היה להזעיק את הצבא להתערב ולהציל את המצב. אנשים ישבו בבתיהם וקפאו מקור כמעט למוות. היה צורך לדאוג ולחלץ זקנים וחיות גם כן, כה גרוע היה המצב. בלוס אנג׳לס עדיין לא כך כך נורא. אך גם כאן וגם כאן, האם אנחנו לא מגזימים קצת?
הפתרון של ביידן הוא להאשים מישהו ולזרוק עוד כסף. אני נזכר בוועד הבית שהחליט שחייבים לשנות את הצמחיה (לעמידה יותר) ולהחליף את מערכת ההשקיה למערכת טפטוף. הם היו כל כך גאים בעצמם, על שהחליטו וחייבו את כולם לשלם לפרויקט 20% מכלל התקציב השנתי. אלא מה? הטפטפות לא בדיוק עובדות. את הצמחים הם פשוט העבירו מצד לצד. והממטרות שפעלו לפנות כל בוקר ממשיכות במלוא המרץ ומשקות את המדרכות לתפארת. נו, באמת, שכחו לנתק אותן אחרי שהתקינו את הטפטפות. הכסף נעלם, זכר לאותו פרויקט לא קיים, והשאלה נשארה: בשביל מה היה צורך באותו בזבוז נוראי? ניחא, באותו זמן נראה שכולם החליפו את הצמחיה בקקטוסים או באבנים או בשילוב נורא שפשוט לא תואם את השטח.
הדמוקרטים והליברלים אף פעם לא לומדים. בעיר בורלי הילס השקיעו עכשיו מיליוני דולרים להחליף דשא ועצים בני עשורים לטובת נחל אבנים וצמחיה חדשה (שלא שתלו עדין). בשביל מה? זה מה שקורה כשיש יותר מדי כסף וחוסר ראיה. דווקא המצב הקודם היה מיוחד, שכן מיכלית מיוחדת הייתה עוברת ומשקה את כל השדרה במים ממוחזרים (שאינם ראויים לשתיה), והמחזה עצמו היה ראוי לשיחה וחינוך הדור הבא, קרי דבר שניתן ללמוד ממנו.
אני יושב עם פנס לידי, מחכה להפסקת החשמל שבוא תבוא. אנחנו חיים במדינת עולם שלישי, היא ארה"ב של חכמי חלם (סליחה על שאני מעליב את אנשי חלם היהודים הטובים). קצת גשם, וכולנו נבהלנו. מה יקרה כשבאמת יקרה אסון? איך נתמודד? האם נוכל לעמוד בשנית על הרגלים, או שזו תחילתו של הסוף של ימי האימפריה האמריקנית?
