מְרַקְּדוֹת בַּחוּצוֹת / אֲבִיבָה גּוֹלָן אִלּוּ הָיוּ צוֹלְחוֹת הַמִּלִּים לְהַמְחִיז אֶת מְעוֹף הַצִּפּוֹרִים, אָז הָיוּ מְרַקְּדוֹת בַּחוּצוֹת כְּזִקּוּקֵי אוֹרוֹת. לּוּ יָכֹלְתִּי לִדְאוֹת לַשְּׁחָקִים עַל כַּנְפֵי הַנִּגּוּנִים, הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת לִמְצֹא אִתְּךָ אֶת גִּנַּת הַשּׁוֹשַׁנִּים. יָדַי מְלַקְּטוֹת פֵּרוּרֵי שִׂמְחָה שֶׁיָּצַרְתָּ בְּחַיַּי. יוֹדַעַת, בְּלִבְּךָ אֶהְיֶה אַף עַל פִּי וְעַד בְּלִי דַּי.

כללי

השיר הוא שיר אהבה עדין, רגיש ומרגש, בין בני זוג, שמגיע לשיאו בבית השלישי האחרון. היפה הוא ההדרגה בתיאור וההקבלה היפה בין משחק האהבה בין בני האדם לבין הדומם והחי. קרי: משחק המילים והציפורים כנגד הדוברת בשיר ואהובה. בבית ראשון המילים כמהות להמחיז את מעוף הציפורים, מעוף הוא שקוף למשתמש אבסטרקטי וקשה לתיאור אך אם המילים היו מצליחות לתאר את המעוף ואפילו להמחיז אותו היו יוצאות במחול מרוב שמחה. בבית השני המשוררת עוברת לתיאור משחק התפקידים בין בני האדם; האהוב והדוברת. בהקבלה למילים הכמהות להמחיז את מעוף הציפורים היא כמהה לדאות בשחקים (כמו ציפורים) על תווי השירה וכאן מדמה כנף ציפורים לכנף ניגונים. מעשה שהוא חלומי ומטאפורי וקשה כמו המחזת מעוף ציפור ברוח על-ידי תיאור במילים. מטרת הדאייה ברוח היא למצוא את המרגוע ואת כר הטבע האולטימטיבי המוצלח ביותר לאהבה והוא גן השושנים. שיאה של האהבה, כאמור, בבית האחרון: וכאן בניגוד לכמיהת הציפורים וכמיהת האדם לדאות במרומים לא רק שהמעשה אפשרי, אלא מתבצע הלכה למעשה. היא מלקטת פרורי שמחה שהאהוב נטע בחייה והמסקנה שלה שהיא יודעת שבלב האהוב היא תשכון עד בלי די, ויתרה מזו, וזו הפואנטה של השיר "אף על-פי". כלומר, מחזירה אותנו לשני הבתים הראשונים המתארים רצונות כמעט בלתי אפשריים לביצוע, ובדמיוננו אנו מבינים ש"האף על פי" רומז שלמרות שישנם מקרים בחיי אדם שהם קשים לביצוע או כמעט בלתי אפשריים למרות זאת בכח האהבה ניתן להתגבר ולהמשיך הלאה ולאהוב עד אין סוף. יפה מאוד ההתאמה של הניב הפשוט (עליו מדברת רחל המשוררת) לתוכן השיר שהוא פשוט וטעון במטען רב של רגשות ואהבה. חשוב לשים לב למילות הפתיחה של כל בית

הכותרת

שם השיר כשורה המופיעה בבית ראשון "מְרַקְּדוֹת בַּחוּצוֹת". בשיר, השורה מבטאת את הבלתי אפשרי, אילו היו... ואילו הבנת השיר מעלה את פרשנות הכותרת כמצב, שאולי נשמע אוטופי, אך מלא בתקווה ובאפשרות חיובית לביצוע עתידי. כמו אומרת המשוררת לקוראים: דעו לכם שהן מרקדות בחוצות: ברצוני בכוחי ובתקוותי.

בית ראשון

"אִלּוּ הָיוּ צוֹלְחוֹת הַמִּלִּים" המשמעות אפשר והן יכולות לצלוח ואפשר ולא אך האפשרות קיימת.

בית שני

לּוּ יָכֹלְתִּי: אם הייתי יכולה, אך המשמעות שאינני יכולה!

בית שלישי:

יָדַי מְלַקְּטוֹת: אין שום מילת תנאי או אפשרות, יש נתינה וביצוע. הוא נתן מעצמו והיא מלקטת את אורות השמחה שנתן לה. ההתפתחות הזאת בין אלו ולו לביצוע היא הדרגתית יפה ומעניינת. יוצרת קישוט יפה לשיר ומעלה רגשות חיבה בלב הקורא.

סקירה פרטנית: תוכן, צורה, אסוציאציות

בית ראשון

אִלּוּ הָיוּ צוֹלְחוֹת הַמִּלִּים לְהַמְחִיז אֶת מְעוֹף הַצִּפּוֹרִים, אָז הָיוּ מְרַקְּדוֹת בַּחוּצוֹת כְּזִקּוּקֵי אוֹרוֹת. "צולחות"; ערך אמביוולנטי: גם מצליחות וגם צולחות כמו צליחת ים. כלומר הקושי של המילים הוא כפול - גם מטרה להצליח וגם קושי פיסי לצלוח דבר מה שקשה לצלוח אותו. ותשובת הקושי בשורה השנייה: קשה לתאר במילים (להמחיז) את תנועת העוף באוויר השמים (המילה להמחיז מעוררת אסוציאציה למילה ל"השחיז" ועם דמיון זה מתקבל שלא רק קשה למילים ליצור מחזה היינו להמחיז, אלא קשה להן אפילו לחדד את ההמחזה הזאת שתהיה חדה ומדויקת). היפה הוא הפרסונפיקציה של המילים כמו היה להן יישות משל עצמן. מטרה משל עצמן; הדוברת חושבת שאם הן המילים היו מצליחות לבצע את הבלתי אפשרי היו הן מבצעות את הריקוד בחוצות בשמחה, בדימוי לזיקוקים המאירים שמים בריצודי זיקי אורות.

בית שני

לּוּ יָכֹלְתִּי לִדְאוֹת לַשְּׁחָקִים עַל כַּנְפֵי הַנִּגּוּנִים, הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת לִמְצֹא אִתְּךָ אֶת גִּנַּת הַשּׁוֹשַׁנִּים. בבית זה כאמור המשוררת כמהה הייתה לדאות כציפורים אך לא על-כנפי הרוח, אלא על-כנפי הניגונים. התווים הם כאילו המניע ליצירת הניגון שהוא כמתבקש ניגון ערב, עורג, רווי אהבה ובאמצעות הדאייה הייתה מוצאת ממעוף הציפור את "הגן עדן" שלה ושלו, את אותה "גינת אגוז" של שיר השירים אליה תרד יחד עם אהובה ושם יראו וירעו שניהם בשושנים. ניכרת אסוציאציה ברורה יפה לשיר השירים. לא אחת נמצא רמזים בשירה של אביבה לתנ"ך ובשירי האהבה, איך לא? משיר השירים וכן גם כאן הנה:

וראו שיר השירים פרק ב

• פסוק א: אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים.

• פסוק ב: כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.

• פסוק ט"ז: דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

אשר למשקל המילים במשפט: "בוחרת" "למצוא" - "הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת לִמְצֹא אִתְּךָ אֶת גִּנַּת הַשּׁוֹשַׁנִּים". המלה "בוחרת" מלמדת על אפשרויות בחירה שונות, והיא חד-משמעית הייתה בוחרת לבחור יחד אתו (לא לבדה ולא עם אף אחד אחר) את גינת השושנים. המלה "למצוא" יוצרת מתח, היינו מקום לא ידוע בעולם של אי-ודאות. היא והוא צריכים למצוא את גינת השושנים. היינו פעולה לא מיידית אלא מתמשכת. גינת השושנים איננה מצויה לכל אחד, אלא כפי הנראה רק לזוג הנאהבים, ולכן יש לעבוד כדי למצוא אותה. היא לא נמצאת בהושטת יד.

בית שלישי

יָדַי מְלַקְּטוֹת פֵּרוּרֵי שִׂמְחָה שֶׁיָּצַרְתָּ בְּחַיַּי. יוֹדַעַת, בְּלִבְּךָ אֶהְיֶה אַף עַל פִּי וְעַד בְּלִי דַּי. תיאור הנתינה והלקיחה: הוא נטע בה פרורי שמחה. והנתינה מהלב והנטיעה בה יצרו בחייה אורות של שמחה. היא מצטנעת וקוראת להם "פֵּרוּרֵי שִׂמְחָה" והיא עתה מלקטת אותם. השאלה היא: אם הוא יצר בה פרורי שמחה לשם מה היא צריכה ללקט אותם הרי הם בה! תשובה: הלקיטה היא בבחינת מנייה. היא מונה אותם ושמחה בהיותם. וכנראה שמדובר בלא מעט פרורים כאלו. כשהיא רואה שהם רבים כל כך (כך משתמע מהשורה הבאה) היא יודעת בוודאות נחרצת שהיא תמיד נמצאת בלבו, בלא מחיצות, בלא תנאים, ואפילו: "אף ע- פי", היינו גם במקרים שנראים כבלתי אפשריים, רמז בעיקר לבית הראשון ששם מתואר מצב כמעט בלתי אפשרי. ומוסיפה "ועד בלי די".

סיכום

שיר אהבה רגיש ויפה כתוב (כמו שרחל המשוררת ממליצה: "אך ליבי ניב התמים כתינוק" בשיר ניב) בניב פשוט קולע למטרה. מתחיל במצב כמעט בלתי אפשרי ובהדרגה בין בית ראשון ושני מגיע לוודאות ולאפשרי. כמו ברבים בשיריה של אביבה יש זיקה ברורה ואסוציאטיבית לספר הספרים התנ"ך.