אירוניה מהולה בהתכווצות הייתה התחושה כשנכנסו לאולם רובינא ב"הבימה" בפרמיירה החגיגית ל"השנה היפה בחיי". זאת הייתה יכולה להיות הלצה מושחזת לכנות את השנה הנוכחית כ"יפה", בייחוד ביום בו נוספו חוקים דראקונים מבית היוצר של הממשלה הנוכחית, והוצרו צעדיה של שארית הדמוקרטיה במדינת ישראל. להווי ידוע כי טיבו וטבעו של ז'אנר מחזות הזמר הוא בסיפוק האסקפיזם הרצוי. כך חשתי עוד בטרם עלה המסך. ואז חלה נקודת המפנה, היות שמחזהו של אוהד חיטמן לצד הניהול המוזיקאלי והעיבודים של ליאור רונן ובבימויו של משה קפטן לא היה רק אסקפיזם. נכחו בו מתקתקות במידה, דמויות סטריאוטיפיות לכאורה ותפאורה ססגונית מתבקשת - אולם סיפור העלילה מאתגר, מתוחכם ומתכתב עם מצוקות היום יום של לא מעט. העטיפה נצצה ובהקה, אך כשהשכבות טיפה גורדו והציפוי נסדק - נגלו לנו דמויות עם תוכן ועומק. ויופי. הרבה יופי בשנה המדוברת ההיא...
אני פוגשים את צמד האוהבים דנה ורוני בנקודה בה הריון בלתי צפוי נכנס לחייהם. שניהם בתחום האמנות - דנה שחקנית ורוני מחזאי שעמל על כתיבתו, וההריון המתמשך מחולל שינוי במצב הצבירה האידילי שלהם. בתום תשעת החודשים כשהעולל מגיח, מרקם הזוגיות העדין והשברירי של שני הקרייריסטים מתחיל לעמוד במבחן: מי יוותר? על מה לוותר? האם נחוץ לוותר או שמא ניתן לשלב בין הורות לעבודה תובענית? אט אט הבקיעים נפערים והטחות העלבון והאשמה נשמעות ברקע כמו זמזום רעיל וטורדני. ומאחר שמדובר בכל זאת במחזמר, יש צורך באתנחתה קומית, ובמקרה הנ"ל שתי אתנחתהות.
הראשונה היא בדמות חבריהם הטובים, אודי ובן, להט"בים במפגן מוחצנות, כמעט קלישאה גאה בצבעי הקשת על כל המשתמע מכך. לזוג הלהט"בי יש תאומים, וכשדנה ורוני, כל אחד בתורו, מתייעץ עימם על שימור הזוגיות ותחזוק הבית אנחנו נחשפים לקשיים שלהם. מסתבר שלא הכל ורוד גם אם אצלם לא מקדשים את המונוגמיה, והיחסים הכביכול פתוחים מובילים לקנאות בלתי נמנעות. האתנחתה הקומית הנוספת היא בדמות שתי החמות - שוש האמא של רוני וסילבי האמא של דנה.
החל מרגע הלידה הן מופיעות באופן אינטנסיבי בחייהם של הילדים, משיאות עצות, דורשות לקרוא לתינוק בשמות שהן תבחרנה (אחד הקטעים החזקים במחזה), ובסה"כ אוהבות בהגזמה. והגזמה היא המילה שנכון לתאר אותן. שוש האשכנזייה הטרחנית והשתלטנית, וסילבי המזרחית הצבעונית והקולנית מספקות לנו רגעים נשגבים של צחוק ודמע לסירוגין. חיטמן בתבונתו לא הותיר אותן אך ורק בגבולות הגיזרה המקובעים, וככל שההצגה מתקדמת כך אנו מתוודעים למצוקות של שתיהן, לחידלון, לחרדה ולהתבגרות בגיל השלישי.
המחזמר מסתיים בהפי אנד (בכל זאת הנוסחא מחייבת), אך השעתיים ועשרים הללו - שהם פועל יוצא של שיתוף הפעולה בין הבימה לתיאטרון חיפה - יגרמו לכולכם לאהוב ולהזדהות עם הדמויות. זה מתחיל עם ישראל ארנסט שמגלם בין היתר את ד"ר גריי, כשהשיר בכיכובו לצד שחקני ההצגה הוא הנאמבר האולטימטיבי. מוזיקה מטריפת חושים, קצבית, סוחפת וארנסט הפסיכולוג מזקק את הנכלוליות של איש המקצוע השרלטן שרואה במטופליו ארנק תפוח עם מזומנים.
אהבה הדדית זה ממשיך עם זוג האוחצ'ות אודי (יואב מילשטיין) ובן (בן יוסיפוביץ', שמיום ליום מתגלה ככישרון הפנטסטי של הבימה. וירטואוז במלוא מובן המילה), שכל אחד מהם גם מיטיב לשיר. "אבא משוגע" של מילשטיין ו"שונא" של יוסיפוביץ' הם עונג בלתי נדלה. אורנה דץ בדמות סילבי מפזמת את "תאספי את עצמך", והיא מרגשת וכואבת. דץ מיטיבה להיכנס לנעליה של החמות, ולראות אותה במחוות הגוף המופרזות ולשמוע את מבטאה המזרחי גורם לבת שחוק. הפוליטיקלי קורקט נשכח לעת עתה, ואת הדיון בעניינו נשאיר ברשותכם למועד אחר.
הטריו של המחזמר הם רוני, דנה ושוש. זו הפעם הראשונה בה ראיתי את לי בירן על הבמה. אני מכיר את הרזומה שלו, מודע לקולו היפה (שבא לידי ביטוי בהצגה בשירים "תכתוב" ו"את הגיבורה שלי") ולכריזמה העצומה, ופה בבימויו של קפטן כמו נברא בו משהו נוסף. שכבה בוגרת לצד החזות הנערית. בירן מתגלה כמבוגר האחראי של משפחתו הקטנה, וגם כשאינו חף מטעויות ומחטאים, הוא יודע לקחת אחריות ולהכות על חטא. הכל בשביל שלמות המשפחה.
הדינמיקה עם דנה צולעת לפרקים, אך האהבה ההדדית והענקית ביניהם שלא נתונה לספק גוברת על הכל. רוני דלומי כדנה כובשת וחודרת לכל תא ונים. פגיעותה לצד ממזריותה, האסרטיביות המקצועית והרצון לשמר את משפחתה נוגעים בכל אחד. "שוב זוהרת" היא שרה, ואתה מבחין באותנטיות של מילותיה, כמו גם ב"תינוק בא לעולם" בדואט עם בירן. סוד גלוי הוא שדלומי היא הליהוק המיידי לכל מחזמר. זמרת במלוא מובן המילה, וב"השנה היפה בחיי" גם איכויותיה כשחקנית זוהרות.
את מיקי קם באמת שלא צריך להציג. הלא מדובר בפלא המשלב בתוכו קול פעמונים מהדהד, כישרון דרמטי וקומי מהנדירים בישראל, ויכולות תנועה וריקוד לעילא ולעילא. ומי אם לא היא תהיה שוש, הקלפטע הפולנייה? הלא בערבי הסטנד-אפ שלה ניתן לראות בבירור כי זוהי הדמות המועדפת עליה למשחק. גם פה היא מתחילה במניירות המוכרות, וככל שחולף הזמן, ובייחוד בשיר הסולו שלה "לא צריך אותי" הלב נכמר. העטיפה הקוצנית נושרת, והשלד שמזדקר מביא אותנו אפילו לכדי חמלה כלפיה. "המשפחה מעל הכל" כתב לה חיטמן בשיר הכמעט אחרון, כשקם מבצעת אותו וגוררת תשואות מהקהל, וזה בקליפת האגוז מוטיב ההצגה. המשפחה, הנאמנות, המסגרת האינטימית הם המבצר שלך לעת מצוא ובצוק העיתים.
ומאחר שימים אלו הם לחלוטין "צוק עיתים", חיטמן וקפטן העניקו לנו מתנה. אסקפיזם מחד ותועפות של תובנות מאידך. או כפי שהטיב לנסח זאת איש מהקהל ביציאה מהאולם: "זה המחזה הכי אופטימי בתקופה הכי פסימית במדינה".
