אזהרה חמורה מצווה מפורשת להרבות בשתייה בימי פורים - הם "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (אסתר ט', פסוק כ"ב). חכמים אמרו, "חייב אדם להשתכר בפורים - עד שלא י̤דע (להבדיל) בין ארור המן לברוך מרדכי" (מסכת מגילה, דף ז', עמ' ב'). זאת, הרבה יותר מחובת השמחה בחגי ישראל.
אך מבין דפי מגילת אסתר - טוען מייקל אייזנברג בספרו, "ככה ייעשה ליהודי" (סלע מאיר, 2016) - עולה לקח חיוני לחיי היהודים ולעתידם: מגילת אסתר אינה דווקא סיפור ההצלה הפלאי, שהתרגלנו לקרוא. בין שורותיה קורא אייזנברג ביקורת חריפה על התמכרות היהודים לחיים בגלות ואזהרה חמורה צפניה.
לפי אייזנברג, אומנם יהודי שושן ניצלו, אך ההצלה הפיזית הייתה רק מבוא להשמדה רוחנית של יהודים, שחיו על סיר הבשר, ונמנעו משיבה לארץ אבותיהם. הוא מציג את מרדכי כיהודי מתבולל, דור רביעי למהגרים, שאפילו שמו אינו יהודי, אלא הוא נושא שם של אליל בבלי (מורדוך). מרדכי נמשך אל החיים הטובים בממלכת ההזדמנויות החומריות הבלתי-מוגבלות, ומבקש להשתמש ביופיה של אסתר (ששמה העברי הוא הדסה, אך היא נקראת בגלות על-שם האלילה הבבלית עשתר), בעמו ובאינטריגות פוליטיות, כדי להפוך למשנה למלך פרס. כך, קובע אייזנברג, כי מגילת אסתר היא סיפור של ניצחון ושל אסון. ניצחון, שהציל את היהודים מצרה - השמדה - אך דן אותם להתבוללות מתמשכת. יהודי פרס ושושן בחרו בגלות על פני המהות, זכו בכבוד וביקר, אך שילמו על כך ביהדותם, בזהותם ובעצם קיומם.
כך, מגילת אסתר אינה רק סיפור על הנס, שהיה בפרס, ואותו חוגגים בפורים, אלא גם מסה על ימינו, שבהם כחצי מהעם היהודי ממשיך מסיבות שונות להתגורר בגולה. מייקל אייזנברג הוא ממייסדי קרן הון הסיכון אלף והישראלי, שזכה להתברג במקום הגבוה ביותר ברשימת מידאס - רשימת המשקיעים בעלי מגע הזהב, של כתב-העת "פורבס", המדרגת את אנשי הון סיכון הטובים בעולם.
פשרה בדמעות תנין דורשים מתנגדי ממשלת נתניהו, שהממשלה תיכנע לדרישתם, ותגיע אתם לפשרה בעניין הרפורמה במערכת המשפט (שרוב מנהיגיהם תמכו בעקרונותיה, ואף הציעו שינויים יסודיים יותר). לדעתי, זו עוד הוכחה, שהמהומות פרצו רק משום שהמיעוט אינו מוכן לקבל את תוצאות הבחירות, אם ישמיטו את ידיהם מקרנות המזבח.
חוצפה כזו לא שמעה שפחה חרופה על הים. כשפושעי אוסלו ייבאו ארצה אלפי מחבלים חמושים, כדי שירצחו יהודים במדינת ישראל, ויקימו מדינת טרור בין הירדן לים - הם לא דיברו על פשרה, אלא שיסו חבורות בריונים, את המשטרה, את השב"כ ואת בתי-המשפט להכות קשה במתנגדי רעיון העִוועים. כשאריאל שרון החליט להפקיר את גוש-קטיף - "כגודל החקירה, גודל העקירה" - נהגה ממשלת שרון בפראות בלתי-מתפשרת נגד מתנגדיה. כשממשלת המעבר בראשות יאיר לפיד החליטה למסור שטחים ריבוניים של מדינת ישראל, ובהם מאגרי גז תת-ימיים, לידי חיזבאללה רק לפני כמה שבועות - הייתה הפראות הממשלתית בוטה, בחסות בג"ץ. צריך לזכור - בניגוד ליצחק רבין, לשמעון פרס, לאריאל שרון ולאהוד אולמרט, לפיד לא נבחר מעולם לראשות הממשלה, ורק עמד בראש ממשלת-מעבר, שייצגה מיעוט אלים ופרוע, כמו קרנף, ששום דבר לא עצר אותו במרוצתו.
כעת דורשים הצבועים מנתניהו לחד̤ש, ולהתפשר - כי החונטות המתמרדות החליטו כך; ואבוי אם לא יישמע להן. הן ישרפו את המדינה, וישמידוה - כמובן, רק בשם הדמוקרטיה.
חוצפה תהומית "אני חושב, שהישראלים רוצים, שנתערב בענייני ישראל", השלה את עצמו בקול רם מול מיקרופונים ומצלמות תומאס ר' ניידס,
שגריר ארצות-הברית בישראל. זה היה במושב הפתיחה של הכנס השנתי של המכון למחקרים אסטרטגיים (INSS) בתל אביב. ברור, האכסניה מייצגת היטב ישראלים, שאינם רוצים להיות עצמאיים, ומעדיפים להיות שטח חסות אמריקני. כנראה, רק אִתם שוחח השגריר בתקופה האחרונה, ובקרבם נמצא מגרש-הבית שלו.
"בכיר ישראלי, שאני לא מכיר (השר עמיחי שיקלי), אמר, שאני לא צריך להתערב בענייניה של ישראל", השתחץ השגריר בנאומו, והמשך נאומו הבהיר, כי אין בכוונתו להפסיק להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל. השגריר אמר כי ארצו לא תכתיב לישראל איך לבחור שופטים לבית המשפט העליון, והדגיש, כי המוסדות הדמוקרטיים מחברים את שתי המדינות. "ככה אנחנו מגִנים על ישראל באו"ם, וככה אנחנו עומדים על הערכים המשותפים שלנו", הוא הוסיף. כידוע, הממשל האנטישמי של אובמה וממשל ביידן, שהנו המשכו ובשר מבשרו, אכן, הגנו על ישראל באו"ם, כשהצביעו נגדה בעצרת הכללית, ולא הטילו וטו במועצת הביטחון כשדנו בהצעות נגד ישראל. לא נרד לקטנות, ונדרוש מהשגריר לומר אמת, כשמטרת ממשל ביידן ברורה: להכתיב לישראל מדיניות של התאבדות. דרך אגב, בארצות-הברית - כמו בכל העולם הדמוקרטי (פרט לטורקיה, ליוון ולישראל) - בוחרים הפוליטיקאים, נבחרי העם, את השופטים הפדרליים ואת שופטי בית המשפט העליון. ייחודי לארצות-הברית - העם בוחר את שאר השופטים.
באותה ההזדמנות דווח, כי בכירים אמריקניים דרשו מישראל הסברים על ההתפרעות בחווארה בעקבות רצח שני האחים יניב. ראוי לזכור, כי האמריקנים לא ביקשו הסברים על שום פגיעה ערבית באזרחים יהודיים וברכושם - גם כשהיו אזרחים אמריקניים. כאמור, זו משמעות הגישה האובייקטיווית והמאוזנת לסוגיות, שמפגינים ממשל ביידן ומחלקת המדינה.
בדם ובאש ההתפרעות בחווארה הייתה מעשה נורא, אך הכרחי לקימום ההרתעה הישראלית, שצה"ל איבדהּ מזמן - עוד לפני פרוץ "האנתיפדה השלישית", זו שצבאנו האמיץ והמפואר מכחיש בתוקף את קיומה בשלוש-ארבע השנים האחרונות.
ערב אחד על ספל קפה בביתו, סיפר לי תושב באחד מיישובי השומרון לפני כמה עשרות שנים, כי בערב, כשהרוח נושבת לכיוון יישובו, נוהגים שכניהם הערביים להצית אש בשדות, הגובלים ביישוב, כדי להציק ליהודים ולפגוע ברכושם.
למה אינכם עושים להם אותו הדבר? תמהתי.
השב"כ, הצבא והמשטרה יכסחו אותנו, אבל לא את הערבים, ענה בן-שיחי.
במלחמה על קיומנו בארץ-ישראל לא שמעו מנהיגינו לזאב ז'בוטינסקי, ולא הקימו קיר ברזל, שירתיע את הערבים, אלא משהו מגוחך, שמתפרק חדשים לבקרים - כמו גדר ההפרדה ביהודה ובשומרון. פעם הבינו זאת ראשי הביטחון היהודי, וטרחו (ברוחו של אורד צ'ארלס וינגייט) להבהיר לערבים, כי יהיה גמול קשה על כל תקיפה. זה אירע, לדוגמה, כשערבי רצח את השומר אלכסנדר זייד, ועל הרקע הזה נכתב השיר הפופולרי דאז, "סירסנוך, יא מוחמד".
מתחילת המאה, ואולי גם לפני כן, היה ברור, כי "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", כפי שכתב יעקב כהן ב
"שיר הבריונים" - שורה, שהפכה לססמת ארגון "השומר". את "שיר הבריונים" פתח כהן בסערה - "קַמְנוּ, שַׁבְנוּ, צְעִירֵי אוֹנִים / קַמְנוּ, שַׁבְנוּ אֲנַחְנוּ בִּרְיוֹנִים / לִגְאֹל אֶת אַרְצֵנוּ בְּסַעַר מִלְחָמָה / תּוֹבְעִים אֶת נַחֲלָתֵנוּ בְּיָד רָמָה."
שום גנרל בצבאנו המפואר, הדוגל בהכלה, לא היה מעז כיום לצטט את השורות הללו בפני חייליו, כש"ערכי צה"ל" מתנוססים לדראון בחוצות הבסיסים.
שפל המדרגה צה"ל בלם ניסיון של כמה מאות אנשי שמאל להגיע לחווארה, כדי להזדהות עם כפר הפורעים, שרצחו בשבוע שעבר שני אחים יהודיים. לכפר חווארה יש גיליון התנהגות חמור ביותר, והוא עקוב מדם יהודי. רק יהודים מעוּותים ושונאי עצמם, מדינתם ועמם יכולים להגיע לשפל המדרגה, ולנסות לבוא לכפר הפורעים, כדי לעודד את אנשיו, בתוך ימי השִבעה על הלל ויגל יניב הי"ד.
כשתגיעו לשפל המדרגה, הסברתי פעם, תמצאו שם גרם מדרגות, המוביל למטה.
