טופול היקר, איזה יום קשה מצאת לך לעזוב אותנו, את עולמנו, ולעבור לעולם שכולו טוב. אחד הימים הקשים ביותר שעברו בשנים האחרונות על ישראל - הפגנות הרבבות ברחבי הארץ, המצור הנבזי על משרדי "קהלת", מתקפת הטרור בלב תל אביב, הדחתם של מפקד משטרה וטייס בכיר במילואים. הבשורה המרה על הסתלקותך פתחה את היום הנורא, ומיד העיבו על כך הדיווחים השוטפים על ההפגנות. נדחקת במקצת, אפשר לומר, לשולי החדשות. אתה, הנערץ, מגדולי שחקני ישראל, חתן פרס ישראל, שהבאת לנו כבוד עולמי אבל בראש וראשונה צחוקים וחיוכים שכבשו את לב כולנו. מזה כמה שנים שנעלמת מנוף חיינו ככל שהתקדמה מחלת האלצהיימר הנוראית. לפחות נחסך ממך לראות את ישראל נקרעת מבפנים, את הפלגנות המקצינה בין המחנות, בין קואליציה לאופוזיציה, את הימים השחורים שאנו שרויים בהם, כאשר אין אדם בישראל שאין דאגת אמת מכרסמת בתוכו. בימים לא פחות קשים, שנות החמישים והששים, כאשר המדינה עדיין בחיתוליה, וטרם היו לנו טלוויזיה, אינטרנט וטלפון חכם, אתה וחבריך הייתם לנו מקור אור ואופטימיות. הזרמתם לוורידים שלנו תקווה, גאווה, אחדות. הכישרון האדיר שלך, החיוך שלא מש מפניך, קול הבס שלך, דמותך המיתמרת, הביאו לנו ולעולם את שתי הדמויות המיתולוגיות - סאלח שבתי וטוביה החולב. האחת יצירת שלום עליכם, השנייה יצירת אפרים קישון. גילמת אותן על הבמה ועל הצלולויד במופעים שלעולם לא יישכחו. היו בשני הסרטים האלה, הניצחיים, הרבה צחוקים אבל גם הרבה אמת עגומה, על עוני, אפליה, צרות קיומיות, וכל זה בלי מרירות יתר וכעס עודף, מתוך אהבה ואנושיות. דמותך כשחקן האירה פינות אפלות בחיינו. מעולם לא גבה לבך ולא רמה ראשך. גם בחיי היומיום היית כאחד האדם, צבר תל אביבי אסלי, וגם איש העולם הגדול. שמך לא נקשר בפרשיות למיניהן, היית צח, טהור, תמים וחכם. בכל מקום אליו הגעת, מיד נמצאת במרכז העניינים, במוקד תשומת הלב. כך ראיתיך מקרוב במפגשים אצל חברנו המשותף עמוס אטינגר, עם הרבה בני גילך ששיחקו עצמם כצעירים נצחיים, מתרפקים על העבר המשותף. דור שירד מן הבמה. אהבת ישראל וארץ-ישראל, אהבת האדם - אלה היו ממרכיבי האידאולוגיה שלך. נולדת להורים בית"רים שהכירו על ספינה רעועה בדרך לארץ, במסגרת העפלת "אף על פי". לא דיברת על כך רבות, אבל גם לא הסתרת זאת. זה מסופר בספרך משובב הלב, הגדוש באיורים פרי מכחולך: "חיים מספר על טופול". ב2008 נענית להזמנתי לבקר במכון ז'בוטינסקי, השוכן לא הרחק מביתך ברחוב דב הוז. רצינו להיעזר בך בגיוס תרומות, אבל העדת על עצמך - ביושר - שאתה מקדיש כל כולך לסייע ולפתח את כפר נהר הירדן, לילדים עם מחלות קשות. במפעל אנושי זה, שהלם כל כך את אישיותך ונתינתך, חוללת נפלאות. סיפרת לנו על הרקע הבית"רי של הוריך, על אישיותו "הממגנטת" של ז'בוטינסקי, ועודדת אותנו במלים מופלאות: "התפקיד שלכם חשוב ממה שאתם חושבים, לנוכח ה'זבאלה' שהנוער רואה היום בטלוויזיה". ואז העזתי בדחילו ורחימו להזמינך גם ל"בית אבא", הארכיון והמוזאון לכבוד אבי-מורי. באת, ראית, כבשת. הבאת עימך שי מרגש: פורטרט של אבי, שציירת, כאחד מני עשרות פורטרטים של אישים שונים, שהיית מרבה לציירם ברוב כישרון. הציור תלוי כמובן על קיר הארכיון, כשחתימתך מתנוססת עליו - לא "טופול" כי אם "חיים". מין פמיליאריות שכזו. אהבה, צניעות, אמנות - אכן, גם ברישום וציור. אולי רמז לנטייתך הפוליטית הימנית היה לא רק מהשורש הבית"רי שלך (מעולם לא היית בבית"ר) אלא בחברות הקרובה שנרקמה בינך לבין רחבעם זאבי ז"ל, מאז הצטלבו דרככם כשהוא היה ראש מטה פיקוד דרום ואתה מפקד להקת הנח"ל. שני אוהבי הארץ, ההתיישבות, ושירת הארץ. אומרים ש"יצאת מהארון" הפוליטי לאחר הירצחו של גנדי. לא היססת להתריס מול כל אלה שביזו את זיכרו. עשית להנצחתו במדליה ממלכתית ובאנדרטות לזיכרו. כשבאת לסייע להתנחלות נצרים בגוש-קטיף כבר היה ברור לכל, ולא הסתרת זאת, שאתה תומך בארץ-ישראל השלימה ובהתנחלויות. את נצרים השווית לתל-חי וחניתה, אבל תקוותך שלא תפונה - התבדתה. למצב הפנימי היום בישראל כבר לא היית מודע, וכמובן לא יכולת להשמיע קול מפייס. דוקא כעת חסרונך כה מורגש, כדמות מאחדת בין ימין לשמאל, בין חילונים למסורתיים. כאשר האומה תתפקח, כאשר הכל יפנימו שהקרעים מובילים לאסון לאומי, יהיה זה גם בזכות ההשראה שלך, שמחת החיים שלך, האמונה שלך. הייה שלום, טופול אהוב, תודה על שהיית בינינו.