החלטת נתניהו מיום ב' השבוע, להשהות את תהליכי החקיקה הקשורים בהחלת הרפורמה על המערכת המשפטית, הייתה בבחינת התוויה של פרשת דרכים חדשה לכולם, לשוללי הרפורמה ולמחייביה, לכל אותם הרבים השואפים לארגון מחדש, לא רק של הרשות השופטת אלא גם זו של הכנסת שקוצצו כנפיה. לשם כך הייתה נחוצה שותפות של ממש, מצד המחנה הממלכתי של בני גנץ.
האיש שהקפיד תמיד לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם, הציב עצמו באחת על קרקע המציאות כאשר הודיע, דווקא בערוץ 14
1 כי רפורמה היא הכרח המציאות: "הרפורמה במשפט היא המהלך המשמעותי ביותר מהכרזת העצמאות של מדינת ישראל. הכל על השולחן: פסקת ההתגברות, עילת הסבירות, הוועדה למינוי שופטים, ביטול עליונות היועמ"שים, 2 שופטים שמרנים בעליון, הכל על השולחן. אני לא רוצה לראות פוליטיזציה של מערכת המשפט. אני רוצה לראות את חוק יסוד החקיקה. אני רוצה שתישאר ביקורת שיפוטית" (ההדגשה שלי, מ.ל).
האיש שאמר דברים אלה עכשיו, הוא האיש שאמר דברים אחרים בראיונות שניפק קודם לכן. הוא עשה זאת הפעם בערוץ 14, בו המעיט לבקר ולהתראיין לפני כן, מסיבות מובנות.
בסיטואציה המורכבת החדשה, שנוצרה עם פיטוריו של יואב גלנט מתפקידו כשר הביטחון, ולנוכח התגברות ההפגנות בצירים מרכזיים בארץ, דומה היה כי את הסנוקרת העיקרית קיבל בפרצופו ראש הממשלה נתניהו. אולם במועד בו דיבר גנץ ולנוכח התגובה הפושרת מאוד בלשון המעטה, של יריבו בפועל, יאיר לפיד לנאומו, מתברר כי הוא, האיש לפיד, היה זה שחטף את הסנוקרת המשמעותית ביותר.
מדוע? שלוש סיבות מרכזיות להנחה הזו. האחת קשורה לעלית כוחו של המחנה הממלכתי בסקרים (נתונים אחרונים: 21 מנדטים לגנץ, ע"ח הליכוד וע"ח תקווה חדשה), ולביטחון שעליה זו הקנתה לראשי התנועה הממלכתית. השנייה - דאגה מהתהליך המדאיג שחל בצבא ו"בישר", על התרופפות הנאמנות לשירות בו. השלישית, והיא אולי החשובה מכולן, והדובר אף נתן לכך ביטוי מפורש: "מה שחשוב זה לגייס הסכמה רחבה ככל הניתן לרפורמה כדי שהמדינה כולה תרוויח. אפשר לעצור את החקיקה. להיכנס לחדר, להגיע להתדברות. לעבור את החגים, פסח, יום השואה, יום העצמאות, יום הזיכרון בצורה מכובדת ומאוחדת, ולצאת בהסכמה לאומית רחבה לעניין הזה". רק ביחד אנחנו מסוגלים להתמודד עם כל האתגרים שלנו. אני מקבל ומכבד את תוצאות הבחירות. נתניהו קיבל רוב של 64 מנדטים והקים ממשלת ימין מלא-מלא".
ובמילים אחרות, גנץ מחייב רפורמה במערכת המשפטית, מזכיר את בעיותיה המרכזיות, בעטיין צפה ועלתה הדרישה לשינויים משמעותיים במערכת, וגם יותר ממרמז על שינויים צפויים בעצם הצטרפותו לתהליך, שישנה את המציאות הפוליטית בישראל מעתה ואילך.
המערכת המשפטית בישראל ביססה עצמה על אגירת סמכויות וכוח באופן רציף משך 30 שנה ויותר, אף עשתה זאת באין מפריע, כשהיא מנוהלת ומנווטת על-ידי אדם שבאספקלריה היסטורית מתגלה שוב ושוב כחסר אחריות: אהרן ברק. שום התפלספות והתפתלות דיאלקטית, כזו או אחרת, לא תשנה עובדה זו.
פרופ' פרידמן שהתראיין בערוץ 2 ביום שלישי האחרון, ציין כמה מהמכשלות הקשות שהונחו על דרכה של עבודת הממשלה. כל ממשלה. הוא הדגיש במיוחד את אופן עבודתו של מוסד היועמ"ש. ביהמ"ש העניק לו במהלך השנים זכות וטו מוחלטת על החלטות הממשלה ועל פעולותיה. מכשלות אלו נוצרו במהלך כהונתן של כל הממשלות בעשורים האחרונים. התוצאה: הזמנת התערבות בלתי פוסקת של הבג"ץ והיועמ"ש, אם בנושאים מדיניים, אם באחרים, המגיעים לפתחם. מובן כי גם לזכות העמידה הבלתי מוגבלת המזומנת לכל דכפין, גם אם הוא איננו נפגע ישירות בשל החלטה כזו או אחרת של הממשלה, יש משקל בהררי הנושאים והדיונים הנערמים לפתחם.
ייחודי לישראל היא העובדה כי לכל הטוען לזכות העמדה הבלתי מוגבלת בפני ביהמ"ש, בתוקף היותו פעיל חברתי (מה זה?) או "נביא צדק" כל שהוא, מוקנית זכות שאין כמותה לאף גוף ציבורי בעולם. מלבד העובדה שהוא מייתר דרכים אחרות לפתרון סכסוכים (גישור למשל), הוא גם מצדיק את הטענה של אסתר חיות בדבר מחסור חמור בכוח אדם, כזה שאיננו הולם את צרכי בית המשפט.
בשולי הדברים ברור כי בלשכתה של אסתר חיות ובקרב פורום השופטים בביהמ"ש העליון, מתבקש עכשיו בדק בית יסודי ונוקב, על דפוסי הפעולה ההכרחיים, מעתה ואילך, לתפקוד נכון של המערכת, והפעם שלא מתוך עימות מתמיד עם גורמי הממשל השונים.
