הסימנים המובקים ביותר [של שחיקת הדמוקרטיה] שעומדים כנראה מאחרי הורדת הדירוג של המדינה [אהר"ב] בדירוג הדמוקרטיה הבינלאומית, כרוכים בהחלטות עיליתות אודות דחיית תוצאות הבחירות - ג'יימס נ. דרוקמן, פרופסור למדעי המדינה, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, תפיסות מוטעות, תחרות ותמיכה בדמוקרטיה, ע. 24 בדצמבר 2022. אם ההמון המפגין, הממומן בנדיבות מרשימה, מצליח לאלץ את ממשלת ישראל לסגת ממדיניותה המאד נחוצה, שנועד לרסן את הממסד המשפטי חסר העכבות ובמיוחד הרשות השופטת חסרת הגבולות, יהיה זה קץ עידן הממשל הדמוקרטי בישראל.

אבסורד בעליל

אחרי ככלות הכל, אם יעלה בידם לעשות כך, תהווה זאת הוכחה ששלטון דמוקרטי הוחלף בשלטון ההמונים, שכל מיעוט בעל מספיק ממון ומוטיבציה, יוכל לכפות את רצונו על הרוב הנבחר, לנטוש מדיניות זו או אחרת, שבמסגרת מסע הבחירות שלה, הממשלה הבטיחה ליישמה. בעניין זה, הסימינים המתרבים שהממשלה עומדת להיכנע ללחץ הבלתי-פוסק של החבורה הרעשנית המתפרעת הינם מקור לדאגה עמוקה. ישנם לפחות שני היבטים על-אודות ההפגנות, השוטפות את רחובות ישראל כיום, שהם מעוררי פליאה. האחד הוא עד כמה מופרכת הסיבה המוצהרת לקיימן; האחר הוא עד כמה יעיל מסע הקידום המשומן, המלוטש וממומן היטב של מארגניהן בהונאת שכבות משכילות ומבוססות בחברה הישראלית. לגבי מהות המוטיבציה כביכול, כלומר הצלת הדמוקרטיה משקיעתה לתוך דיקטטורה, המפגינים עדיין לא הציגו קשר סיבתי כלשהו בין השינויים ברפורמה המשפטית המוצעת מחד-גיסא לבין שקיעתה המשוערת של הדמוקרטיה הישראלית מאידך-גיסא. למעשה, סביר להניח, שאין זה ביכולתם או ביכולת שדל כל אדם אחר לעשות כך. אחרי ככלות הכל, יהיה זה שיא הגיחוך לטעון שמערכת, בה לכתריסר פקידים ממומנים, ללא כל אחריות ציבורית על מעשיהם ומחדליהם, את הסמכות העליונה להכריע בסוגיות גורליות על סדר היום הלאומי, הינה יותר דמוקרטית ממערכת שבה סמכות זו מופקדת בידי שישים ואחד (או יותר) חברי פרלמנט נבחרים, שחבים דין וחשבון קבוע לציבור.

דמוקרטיה היא דיקטטורה: השקיעה לתוך דיסטופיה?

ובכן, האם מתנגדי הרפורמה באמת טוענים שאם השינויים המוצעים אכן ייושמו ישראל אכן תהפוך ל"דמוקרטיה דיקטטורית", או אולי "דיקטטורה דמוקרטית"? למעשה, הטענה אינה פחות אוקסימורונית מביטויים כגון "עריצות ליברלית" או "בוגד נאמן". למרבה הדאגה, הניצול הזדוני של השפה מצד מקדמי ההפגנת נגד הרפורמה המשפטית מזכיר מאוד את הניצול המצמרר של שפה כפי שהוא מתואר ברומן הדיסטופי של ג'רור'ג אורוול, בשם 1984. בספר, המשטר הטוטליטארי, "האח הגדול", כפה את השימוש של שפה מומצאת, "שיחדש" (Newspeak), אשר "נוסחה כדאי לצמצם את טווח החשיבה" דבר שהיה שכיח הוא ההצמדה של ביטויים הפוכים לגמרי זה מזה למשל במוטי הרשמי של המשטר הטוטליטרי: "השלום הוא מלחמה"; החרות היא עבדות; בורות היא כוח. באופן דומה למדי, מקדמי ההפגנת מכריזים ש"דמוקרטיה היא דיקטטורה" כאשר סמכות ההחלטה מעוברת מזירות נבחרות, הניתנות לפיקוח ציבור אל זירות בלתי נבחרות, נטולות כל פיקוח מצד הציבור. כך, למרות שמתנגדי הרפורמות המשפטית נמצאים באופוזיציה, שיטת הפעולה שלהם משרה הילה דיסטופית על המחלוקת סביב אותן רפורמות, שבה לאמת אין כלל תפקיד, ולכן מונעת כל סיכוי לדיאלוג כן שנועד להפחית את האיבה ולהגיע להסכמה כלשהי.

צביעות בוטא ובולטת

כמובן, הטענה שיישום הרפורמה המשפטית יסכן את הדמוקרטיה הישראלית מהווה את פסגת הצביעות. אחרי ככלות הכל, אלה, שכיום מתנגדים לה בלהט מופגן, תמכו במתווה זהה כמעט בעבר. אולי המפגן הבוטא בולט ביותר של מוסר כפול בקרב מתנגדי הרפורמה בא מראש האופוזיציה, יאיר לפיד. ב-27 פברואר 2023, במסגרת דיון המליאה על אותה רפורמה, לפיד התרעם: "תעצרו את החקיקה המטורפת הזו". אולם, ב-2016 בנאום בפני פורם קוהלת, הארגון שהיה בין המובילים בניסוח הרפורמה המשפטית, פירט לפיד את השקפתו את מערכת המשפטי הישראלי, ששיקפה מרכיבים זהים כמעט לאלה ברפורמה המוצעת על-ידי הקואליציה המכהנת כיום: "אני התנגדתי ועודי מתנגד לאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של כבוד השופט אהרן ברק. לא נכון בעיניי שהכול שפיט. לא נכון בעיניי שבית המשפט העליון ישנה סדרי עולם בעודו פועל על-פי מבחן האדם הסביר, שזו הגדרה מעורפלת וסובייקטיבית שהכנסת מעולם לא הכניסה בספר החוקים. לא נכון בעיניי. שתופר הפרדת רשויות הבסיס המקודש של השיטה הדמוקרטית, ורשות אחת תשים את עצמה מעל האחר".

הסכמה אינה אפשרית

מהניתוח לעיל, דבר אחד מעורר מועקה צריך להיות ברור: אין כל אפשרות להגיע לסיום מוסכם של ההתנגשות הנוכחית, זאת משום שסיבת ההתנגשות אינה רק מלאכותית ומומצאת, אלא עצם ההתנגשות עצמה היא מטרת המפגינים - ולא אמצעי להשגת מטרה שמעבר לה. באופן פרדוקסלי, לא ניתן להגיע לפתרון בהסכמה למחלוקת משום שאין הבדל של ממש בנוגע למהות הסוגיות השנויות במחלוקת, כפי שמוכיחה תמיכתם הקודמת ברפורמה של המתנגדים לה כעת. ראו למשל כאן, וכאן, כמו גם כאן, בקישור זה וגם בזה. ההעדר של הבדלים מהותיים מודגש ביתר שאת על-ידי כך, שלמרות שראשי המתנגדים לרפורמה מודים באופן כמעט ללא יוצא מן הכלל, שמערכת המשפט אכן זקוקה תיקון, הם נמנעים בקביעות לפרט לאילו צעדי תיקון הם מתכוונים ובכך מונעים כל אפשרות להשוות מהם הבדלים בין ההצעות שלהם לבין אלה, המוצעים על-ידי הקואליציה הנוכחית.

החלפת שלטון דמוקרטי בשלטון ההמון

ברור, אפוא, שהקונפליקט הנוכחי, המתנהל כביכול סביב הבדלי דעות מהותיים, איננו אלא פסאדה, תפאורת במה במאבק קמאי על רסן השלטון, בו אין מקום התדיינות רציונאלית. עבור מתנגדי הרפורמה, שום תוצאה למעט כניעה לא תתקבל על דעתם. (לפירוט יתר, ראה זאת הסיבה, אם כן, מדוע אסור לממשלה לסגת מהרפורמה המוצעת. אם, חלילה, היא תעשה כן, לא יהיה כל טעם או תכלית הבחירות בעתיד. הלא כל פעם שממשלה נבחרת תחליט על מדינית שאיננה לטעמה של האופוזיציה, היא תוציא את מפגיניה לרחובות עד שהממשלה תיכנע לדרישותיה והשלטון הדמוקרטי יוחלף בשלטון הרחוב.