ספרות שומרת חותם של אומה, צופן של תרבות. בקובצי מחקריה 'קריאת הדורות', ניצבת פרופסור נורית גוברין כעין הצופָה לבית ישראל. אנסה בסקירה זו לתת תמצית של עיונֶיה בשירה העברית לאורך דורות. השנים חלפו - ובָגרנו להבין: ספרוּת עברית משמעָה - בניין זהות. מאבק על רוח. נורית גוברין קוראת ספרות עברית, המפעל המרתק שלה 'קריאת הדורות במעגליה' חוצה זמנים. גוברין קוראת את הדורות - שבעה כרכים כבשו את הלבבות - והגיע גם תורו של הכרך השמיני. מסע מרתק, ספרותנו הברוכה צופה בה ומכירה לה תודה: זיכרונות קסומים חולפים ביעף. נורית גוברין לא תדלג על דף. כרך ח' מצטרף לכרכים שקדמו לו, ומי שמצרף את הקרונות זה לזה, מוצא חיבור של דורות, קשר בין זמנים ורוח ושליחות: חוקרת עזת מבט המנווטת דרכה בין החוויה הישראלית הצבָּרית לבין זיכרון הדורות. בחרתי לעסוק במאמר זה במחקרי השירה בסדרה זו. השירה נחשבת כתמצית הרוח של הדור, והמבט של גוברין מדליק את האור: דור לדור יביע אומר. בפתח הדבר לספרה החדש כותבת המחברת: "הנחת היסוד המשותפת לכל מחקריי היא, שהספרות העברית היא אחד היסודות היציבים בתרבות העברית והישראלית, המורכבת והמגוונת, המאחדת את הפלגים השונים בעם. היא יוצרת את הזיכרון הקולקטיבי המשותף של העם... אמונה זו בכוחה המלכד של הספרות היא הכוח המניע להמשיך ולפרסם מחקרים בספרות עברית, על-אף ההרגשה הקודרת של אווירה ציבורית אדישה" (עמ' 9). כמי שחרֵדה לתפארתה המלאה של הספרות העברית, שחוששת מאובדן של קשר לכל הענפים והשורשים, מנהלת נורית גוברין קרב מאַסף. כרך ועוד כרך, יוצר נשכח ועוד יוצרת נשכחת, מאבק אמיתי מכל הלב - לְבַל נסתפּק בעגלה דלה, בעגלה ריקה. מחקרֶיה והשיטוט המסקרן ביצירותיהם של גדולי הספרות העברית הם למעננו, כדי שלא ניוותר, חלילה, ללא המורֶשֶת המלאה, אורות הלבַל נשכּח. כבר בכרך השביעי ראינו את חרדתה של המבקרת והחוקרת: "הספרות הנכתבת בהווה על ענפיה השונים, שירה ופרוזה, אומנם חיה ופעילה, עשירה ופורחת, ועדיין קוראיה עימה, אבל היא חיה חיי שעה. הקוראים, וגם לא מעט מן היוצרים, אינם מכירים את הספרות העברית הקלסית ואת יצירות המופת שלה ואינם ניזונים ממנה. התעלמות זו היא הסיבה המרכזית לרדידות ולהיעדר השורשים של חלק גדול מן הספרות הנכתבת היום. ספרות זו היא ברובּה ספרות לדוֹרהּ ולא ספרות לדורות". פרופסור נורית גוברים חשה, שהיא עומדת על המשמר. כאשר דור זוכר רק את עצמו. גוברין מביטה בעיניים כּלות, כיצד משוררים, שהיו תפארת הדור, הולכים ונשכחים. היא שואלת בצדק, אנה אנו באים? כבר בכרך ה' ידעה נורית גוברין להזהיר אותנו מפני אותה תרבות של שִכְחה, של מחיקת דיסקטים. את המוטו הזה להנחיל ולא לשכוח, היא צורבת באותיות של אֵש, בכרך ה' - תשע"ה-2015. וכך כתבה גוברין בעמוד הפתיחה: "מאֵרת השִכחה פקדה ופוקדת לא רק סופרים מתקופת ההשכּלה, אלא גם את סופרי המופת של תקופות מאוחרות יותר", והיא מחדדת את הנקודה הכואבת עד קצה: "חרב השִכחה מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים שייכים למשפחה המפוארת, משפחת הנשכחים". קריאת הדורות של נורית גוברין היא צלצול השכּמה, פעמון הזיכּרון. כרך ועוד כרך, על אותו שביל, השליחות להנחיל - זו השליחות לחבּר בין זמנים. יש בכך הֲעברת לפיד במרוץ שליחים, כבוד לַדו שיח, הארת העושר של זהותנו: "ללא הכרת העבר אין הווה ראוי לשמו, והעתיד מי ישורנו"?! (עמ' 10). נורית גוברין בהתמדה שלה לקרוא את הדורות, חוזרת על המֶסר מחויב המציאות, שֶאל לנו לשכוח את שרשרת הדורות, שתרבות נבנית נדבך על נדבך. גוברין שומרת על דפי שירה הרצים על פס הרצף, מבקשים את תשומת לבנו. גוברין מביטה, ולבה חרד לקיום הספרות העברית - ליכולתה להנחיל את רוחה גם לדורות הבאים. כך פוסקת גוברין: "הכלל של "ישן מפני חדש תוציאו" אינו חל בתחום התרבות. כל יוצר ממשיך את קודמיו ומְחַדֵש, וכל יצירה יש בה חידוש והמשכיות בעת ובעונה אחת".

פנים רבגוניות לספרות - אבל יש סופרים נשכחים

אנו חיים בדור, שלמד לשכוח תקופות בעברוֹ, לנטוש סופרים שחרשו בתלמיו בטרם קרמה ההוויה הציונית עור וגידים. כשקוראים בכרכי המחקר שלה, אתה יודע, שהנה 'מעוות' שאפשר ליישר, לתקן, לתת לאומה קריאת כיוון אחרת: במבט מן הסיפּון של האונייה המתנדנדת בין הגלים, אני חש: יש מי שיאחז בהגה הניווט וילַמד אותנו אמת היסטורית, תיאור משמעותי על כוחה של הספרות העברית כמחוללת מהפכה. ביאליק היה מביט במפעל הזה ושואל את כולנו, "בני, נשמתך, איֶה"? כחוקרת אין היא מחמיצה מבט מחודש על סופרים שנשכחו: "הספרות העברית קדמה בהרבה למדינת ישראל. את ראשיתה של הספרות העברית החילונית מייחסים לתחילת המאה ה-18, והיא מִתחזקת מסוף המאה ה-19 ועד היום. למעשה, הספרות העברית הכינה את הכלים להקמתה של המדינה. היא מתחה מראשיתה ביקורת על אורח החיים בגולה..." (קריאת הדורות, חלק ז', עמ' 31).

מרד ביל"ג האב הרוחני - למי אני עמל?

נורית גוברין בחרה לה חיים קשים: כמשקיפה למרחקים וגם לעומק היא מתארת בניתוחים כובשי לב את הדילמות, את הלבטים, את האבסורד, את החוטים המחבּרים. למדנו על דרכה ומגמתה של החוקרת המתמידה להבין את רוח הזמן. היא יודעת, שהשירה שנוצרה בתקופת התחייה ביטאה מציאות ועיצבה מציאות - כך כתבה כמבקשת חזון - בכרך שביעי: "החזון היה ליצור בארץ ישראל ספרות "אחרת", שונה מהספרות שנכתבה בגולה, ספרות שתיתן ביטוי לחיים המתחדשים בארץ ישראל" (עמ' 40). התבּרכנו בחוקרת, שקמה להאיר את עינינו, שקריאת הדורות הכוללת שלה, היא דרך להשיב אותנו לזהותנו המלאה. קריאת דורות מפיצה אורות, למען נבין, שאין דרך לברוח מצופן קיומנו. גוברין מצטטת את דבריו העמוקים של ברנר - ברנר: "מתוך הפנקס" (המעורר, תרס"ו/1906): "הם" אומרים: "אין כל צורך בזו השפה המתה! [- - -] גנאי הוא לדרוש אל המתים, חרפּה היא לאנשים חופשיים לעבוד לשפה מתה, [- - -] ואולם מה נעשה, אם בשפה המתה הזאת יש לנו ספרוּת בת שלושת אלפים שנה ולא מתה? מה נעשה, שאם אנו בּאים למחוק לגמרי את השפה המתה הזאת מספר-חיינו, הרי אנו מאבּדים בידיים את כל אשר רכש רוחנו בּהמשך כל הדורות?" (כרך ב', 127). קריאת הדורות היא קריאת השכָּמה לכולנו להתייצב למפִקְד הדורות. הבה נטעם מכמה הֶארות שלה לאורך כרכי 'קריאת הדורות'. "בשנת תשי"ח/1958 זרק המבקר ברוך קורצווייל לחלל עולם הספרות ומחקרהּ את השאלה "ספרותנו החדשה - המשך או מהפכה"? ועורר בכך גל נוסף של תהיות וויכוחים על מהותה של הספרות העברית ועל הקֶשר בין הדורות. תשובתו הייתה, כצפוי, בהתאם לניסוח השאלה: הספרות העברית החדשה היא "חידוש מהפכני", ו"אין היא המשך של הישן, אלא פֵרוש חדש לגמרי" (כרך שביעי, עמ' 15). נורית גוברין מאמצת את דבריו של אביה ישראל כהן, המסאי והמבקר, ואכן דברי אבות סימן לבָנות: "הספרוּת החדשה היא המשך שהוּשׂג על-ידי מהפכה". היא יודעת, שיל"ג כמשורר היה אב רוחני למשוררים רבים. מחקריה חושפים, כי שיח בין דורות מתבטא גם במֶרד. בכרכי המחקר שלה היא חושפת מרד משוררים ביל"ג, ב"אב הרוחני", וכל זאת כדי לגבּש דרך חדשה. כך מוצגת ההערכה הגדולה ליל"ג, ולאחר מכן מִשְמרת סופרים, שביקרה את מורה הדרך, וקמה לסלול דרך אחרת. גוברין יודעת לספר על מלחמות ספרותיות נוספות: מלחמת חבורת 'כתובים' ו'טורים' בביאליק, המלחמה של נתן זך בנתן אלתרמן. "הכלל הוא, שכל יוצר בכל דור חוזר ומוצא את עצמו ביצירות שקדמו לו ומבליט את עצמיותו ומקוריותו באמצעותן, בבחינת המשך מתוך חידוש" (כרך שביעי, עמ' 17).