בליל הסדר אנחנו נותנים ביטוי של אהבה לאליהו הנביא. במאמר הזה אני מבקש לנהל דיאלוג כואב עם דמותו של האדם האהוב גם עלי. בספר מלכים א' פרק י"ח אנחנו פוגשים את הטקסט של הפטרת השבוע "כִּי תִשָּׁא". בהפטרה נקרא על דמותו של אליהו הנביא - בשר ודם - שלא מת, אלא עלה למרומים וזכה לחזור באופן פלאי לעמו, להופיע מולו כדי להוכיח ולייסרו במילים קשות על חטאיו. אני מצר מאוד על כך, שתוכחת אליהו הנביא לא נותרה תחומה ב-ד' אמות של אמירה מייסרת ומחנכת רק את מִי שֶׁמָעַד וְנִכְשַׁל בעשייה הדתית של עגל הזהב, אלא תוכחתו עלתה, לצערי, על פסי המעשה הקשה, שקשה לי להשלים עם תוכנו ועם ביצועו - "... וַיּוֹרִידֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל-קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם" (מלכים א', י"ח, פס' מ'). כואב לי, שבספר הספרים היקר לי, כמו שהוא יקר לכל יהודי, אנחנו עדים לענישה לא חינוכית, שעלתה על שרטון מדמם בחייהם בני אדם, שכל חטאם הוא, שהם שגו בתפיסתם הדתית. צר לי, שעל שגיאה בתפיסה דתית התגובה היא שחיטת השוגים בנחל קישון. לדעתי, זה מעשה לא מוסרי! כי הייתה אלטרנטיבה חינוכית - להסביר לבני העם שהם שגו שגיאה חמורה. דמותו של אליהו הנביא, שעלה בסערה השמימה היא דמות רבת קסם, שחדרה לפולקלור היהודי כדמות המושיע והגואל של עם ישראל ושל כל פרט בעם. עִם הרמת הכוס לכבוד אליהו הנביא אנחנו מייחלים בסדר פסח לבוא משיח גואל ושחים לעברו במיטב הפיוט, שיבוא אלינו ומהר ייגאל אותנו מכל צרה. על-פי שולחן ערוך, יורה דעה, רס"ה, י"א - כסאו של אליהו הוא הסנדק בברית מילה של כל ילד יהודי. לגואל אליהו הנביא אנחנו מרבים במזמורים לכבוד יום השבת לשיר ולייחל "שֶׁבִּמְהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ". הנביא מלאכי בפרק ג' פסוק כ"ג כבר "שׁוֹלֵחַ לָכֶם (לָנוּ) אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא", שיהיה הסכר הגואל והמושיע, מי שייחלץ את עם ישראל מכל אסון שעלול לפקוד אותו. אליהו הנביא, שדמותו חדרה לפולקלור היהודי כדמות המשיח הגואל, למרבה הצער, הלך בדרך חסרת הפשרות כדוגמת משה, אדון הנביאים, וזאת בניגוד לדמות אהרון הכהן הפשרן, שרק חתר לגשר על פני פערים, וראה את הצלחת שליחותו בבניית הגשר. משה בפרשת השבוע ואליהו בהפטרה לפרשת השבוע, שניהם כאחד נקטו דרכים, שלי אישית קשה לקבלן. קשה לי לקבל הרג שלושת אלפים מבני העם, שהיו שותפים פעילים בעשיית עגל הזהב במדבר סיני (שמות ל"ב 26-28). כן קשה לי לקבל את מעשה אליהו הנביא בהרג ארבע מאות וחמישים מבני העם, שמעדו בעשיה דתית (מלכים א', י"ח, מ'). מובן מדוע נבחרה ההפטרה מסיפור הכרמל המתואר בספר "מלכים" להפטרת "כי תשא" מספר "שמות". בשני המקורות מדובר על נקיטה באותו אמצעי ענישה קטלני של הרג השותפים ביצירת העגל. יש לי שיח ושיג כואב עם סיפור ההפטרה בספר "מלכים" א' פרק י"ח. קשה לי לקבל את התנהלותו של אליהו הנביא, המבקש להנחיל את ערכי ארון הספרים היהודי בשומו ללעג את יריביו לתפיסה הדתית, הנענים לעצתו לבנות מזבח ולהקריב עליו קורבן. המבחן הוא איזו אלוהות תשלח אש שמים. נביאי הבעל בונים מזבח ושוחטים את קורבנם. הם מבצעים פולחן אלילי והאש המיוחלת לא ירדה. אליהו הנביא בונה מזבח, חופר תעלה ושופך על המזבח כד מים, למשמע תפילתו לבורא עולם האש המיוחלת יורדת מן השמים. כל הנוכחים במעמד בכרמל משתכנעים ומכירים באלוקים האחד והיחיד ומכריזים: "יְהֹוָה הוּא הָאֱלוֹהִים, יְהֹוָה הוּא הָאֱלוֹהִים" (מלכים א', י"ח, ל"ט). כשקדמה להכרזה מעשה נסי על-טבעי, שבא לידי ביטוי במראה של "וַתִּפֹּל אֵש-יְהֹוָה וַתֹּאכַל אֶת-הָעוֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר" (שם, פס' ל"ח) ואפילו "אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתּעֲלָה לִחֲכָה". קשה לי לקבל, שבספר הספרים שלנו, אליהו הנביא מצליח לשכנע את בני עמי בצדקת ערכי המוסר באמצעות הנס של אותה האש היורדת ממרומים, אש האוכלת את העולה, העצים, האבנים, העפר ואת המים האש לחכה. קשה לי לקבל את התיאור המסיים בהפטרת השבוע, כפי שבא לידי ביטוי באותו פרק בפסוק מ' - הפורס בפנינו תיאור מצמרר ומכאיב של תפיסת החוטאים במעשה העגל "וַיּוֹרִידֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם".

יש לי שיח ושיג קשה עם ספר, שהוא כה יקר לי ויקר לעמי. קשה לי לקבל את העונש, שבוצע בנחל קישון, בו נשחטו אנשים, שלדעתי, שגו במעשה העגל. שגיאה שהביאה למעשה בנהר הקישון "וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם". מצער אותי, שהשם אליהו הנביא, שהקסם בשמו קשור בתקווה ובעתיד מאושר נפגם במעשה של הרג. כשאני מקליד שורות אלו אני מאזין לנעימה הבוקעת מהרדיו שלי, נעימה שכולה של תקווה לטוב - "שָׁבוּעַ טוֹב... אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.... אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי... אֵלִיָּהוּ הַגִּלְעָדִי... בִּמְהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ

עִם מָשִׁיח בֶּן דָּוִד....." אליהו הנביא, אליהו התשבי אליהו הגלעדי, זה השם החבוי במשאלה של כל אחד מאתנו, שבמהרה יבוא אלינו, יממש ויישם את התקווה לטוב. אליהו הנביא הוא הגיבור הראשי בתודעה הלאומית שלנו, שבקרוב יתדפק על חלונות ביתנו ויביא עמו את הבשורה לטוב. אליהו הנביא הוא גיבורה של הגדת הפסח, הממתינה כבר לנו כבר בכל בית יהודי שנקרא בקול ונשיר במתרוממות רוח את השֵׁם אליהו, שכולו סמל הטוב, וזה ממש מכאיב ששמו המבורך קשור לאירוע המדמם, לאירוע הרצחני המזוויע של שחיטת בני אדם בקישון, גם אם הם חטאו. כואב לי לקרוא את פסוק מ' בפרק י"ח בספר מלכים א'. אני מדלג על הפסוק הזה, המשחיר את דמותו של אליהו שלי.