פרופ' גדעון ביגר פרסם לאחרונה ספר חדש הנקרא: "גבולות ארץ-ישראל ומדינת ישראל. הספר כולל למעלה מ-234 עמודים ומפוזרים לאורכו מפות, תצלומים, טבלאות והערות שוליים. ביגר (כך על-פי הכתוב בכריכה האחורית) הוא גיאוגרף היסטורי ומדיני, חוקר ומרצה באוניברסיטת תל אביב ומתמחה בתהליך עיצוב גבולות מדיניים בארץ ובעולם. ביגר אף היה שותף למשא-ומתן על גבולות ישראל מול סוריה, הפלשתינים ועוד. פרקיו העיקריים של הספר מלבד פתח דבר, הקדמה ומבוא חולקו לשלושה חלקים: חלק א - מעצמות קובעות גבולות הכולל חלק א' גישושים והחלטות 1906 - 1916; ועידת השלום, והקמתה של ארץ ישראל כיחידה מדינית נפרדת; תיחום קווי הגבול בדרום, בצפון ובמזרח; התוכניות לחלוקת ארץ-ישראל. חלק ב' הנקרא מדינת ישראל, מלחמות וקווי גבול צבאיים זמניים, 1948 - 1974. החלק כולל את הסעיפים: למהותם של גבולות מדינת ישראל; מלחמת העצמאות וקווי שביתת הנשק; קווי הפסקת האש; הסכמי שביתת הנשק וקביעת קו שביתת הנשק; סימון קווי הגבול - הסכמי המפקדים בשנים 1949 - 1950; התפתחויות לאורך קווי שביתת הנשק; מלחמת ששת הימים ותוצאותיה; מלחמת יום-כיפור ותוצאותיה המרחביות. חלק ג' הנקרא גבולות השלום של ישראל 1977 - 2022 מכיל את הסעיפים: הסכמי השלום; הגבול הימי של מדינת ישראל. בדפיו האחרונים מובא אחרית דבר, מפתח אישים, מתח מדינות ומפתח מושגים. ביגר הקדיש ספר זה לזכרו של אביו המנוח רס"ן שמחה ביגר, איש ירושלים.

ביגר מזכיר לטובה שניים ממוריו, פרופ' משה ברור ופרופ' יהושע בן-אריה וכן את אלוף מיל. אורי שגיא שעמד בראש צוות הגבולות מול סוריה. הסופר הציג את שאלת המחקר בספרו: "מי היו הגורמים שקבעו את גבולות הארץ עד שהוקמה מדינת ישראל בשנת 1948, ומה היו מטרותיהם בתהליך זה?; כיצד השפיעו מהלכים היסטוריים על קביעת הגבולות ומיקומם? מה לגבולות אלו ולגבולות מדינת ישראל כיום? שלא כרבים אחרים, החליט ביגר לכתוב את ספרו בשפה פשוטה, נטולת מושגים אקדמאיים מסובכים והימנעות מהערות שוליים רבות, המעייפות לא פעם את הקורא. הספר על-פי גרסתו מיועד לקהל הרחב שלא מכיר ולא מודע לנושאים אלה. בהמשך תחת הכותרת "מבוא: מהו קו גבול" דן ביגר בפילוסופיה של קו גבול מזווית גאוגרפית-היסטורית וצעד אחר צעד, הוא מוכיח כיצד השתנתה הגדרתו של גבול החל מימי התנ"ך דרך ימי המשנה והתלמוד עובר בגלויות השונות, ימי הביניים ובזמן החדש. מבוא זה מלווה במפות, בציטוטים ובהבהרת מושגים כמו מה זה קו מנהלי, גבול טבעי, גבול מדיני, גבול "ההבטחה" ואף נכנס לשלב המעשי של סימון הגבול במפה ולאחר מכן סימונו בשטח. אין ספק שללא מבוא זה קשה לקורא להתמצא בווריאציות השונות שעבר גבול ארץ-ישראל והסיבות שהוליכו לכך. מאיליו יובן שלא נוכל לסקור בפוסט זה את כל הספר המרתק ונשתדל אם כן להיצמד לסוגיות שליוו את היווצרות גבולות הנגב הישראלי עם מצרים בלבד.

הבריטים ששלטו אז במצרים, התקשו להשלים עם העובדה שהאימפריה העות'מנית שולטת על שטחים הסמוכים לתעלת סואץ. יתר על כן בריטניה ביקשה לסמן גבול בסיני כתוצאה מהתחזקות גרמניה בחצר הסולטאן. הלורד קרומר, מושל מצרים, הרחיב תחום שליטת בריטניה עד למחצית חצי האי סיני. הטורקים כתגובה הקימו עיר חדשה, באר שבע, שנועדה להיטיב את שליטת הטורקים בבדואים ולמנוע התפשטות בריטית לכיוון ארץ-ישראל. גורם נוסף שתבע את סימון הגבול בין הטורקים לבריטים בסיני הייתה העובדה שהטורקים ביססו שלטונם בעיר עקבה שהייתה נמל נוח ליציאה דרך ים-סוף. לחששם של הבריטים נוספה הידיעה כי המסילה החיג'אזית הגיעה בשנת כבר 1904 עד העיירה מעאן. הבריטים לחצו לשרטט את הגבול בקו ישר בין רפיח לעקבה והטורקים הסכימו אם כי לדידם, הגבול הסתיים בטאבה והשאיר את מפרץ חוף אילת בידיהם. כך, בשנת 1906 סומן "הקו המנהלי" בקו ישר מרפיח לטאבה. משלחת משותפת יצאה לסימון הגבול, שהתה במקום 40 יום והציבה 91 אבני גבול. באותה שנה נחתם הסכם סופי והקו המנהלי הפך לגבול מדיני, הראשון של ארץ ישראל וסומן במפות. בפרק זה מבהיר היטב החוקר כיצד הפך "קו מנהלי" זמני, לגבול מוכר על-ידי המעצמות לדורי דורות.

קדמה לה התגוששות על המקומות הקדושים בארץ ישראל. בהסכם סייקס-פיקו משנת 1916, תוחם השטח בין קו ים-המלח=עזה ועד עקבה והמשך בערב הסעודית - כשטח המדינה הערבית בהשפעה בריטית. כאן קובע ביגר, הסתיים שלב ההקצאה של הגבול באמצעות 3 אירועים: חליפת המכתבים עם השריף חוסיין, הסכם סייקס-פיקו והצהרת בלפור מנובמבר 1917. לאחר כיבוש הארץ בידי הגנרל אלנבי נכלל הנגב "בשטח הכיבוש הדרומי", כלומר בשליטה בריטית ללא כוונה למוסרו למדינה ערבית עתידית. בוועידת השלום בורסאי הציגה התנועה הציונית את דרישותיה שהתבססו על הסכם סייקס-פיקו בתוספת הרחבות. באשר לנגב קבעה המשלחת הציונית כי גבול רפיח-טאבה יישאר מתוך התחשבות באינטרס הבריטי שכבר הוזכר להלן. בריטניה סיימה את דרישותיה בפני חבר הלאומים והגבול הדרומי עבר לשלב השני - שלב התיחום.

הדיון על קו הגבול בין סיני לארץ ישראל נערך ב-1919 והתנהל בין נציגי הממשל הבריטי במצרים לבין ראשי משרד החוץ ששהו באותה עת בוועידת השלום בפריס. הממשל הבריטי ביקש לתחם את הגבול כמה שרחוק יותר מתעלת סואץ, בשטחים ברי הגנה. כלומר, סיפוחו של הנגב למצרים. נציגי משרד החוץ לעומתם, טענו כי יש לתחם את הגבול על בסיס הביטוי המקראי "מדן ועד באר-שבע". קו גבול זה יאפשר לבית הלאומי היהודי לחפש נפט באזור עובדה, לקבל לחזקתם את הקרקעות הפוריות בצפון סיני משום שרק הם הוכיחו יכולת עיבוד של קרקעות מדבריות, וכן את מפרץ עקבה כמוצא לים סוף. במשרד החוץ דחו טענת הבריטים והמצרים כי חייב להיות קשר בין הבדואים בצפון סיני למרכזים העירוניים/מסחריים בצפון סיני והציעו תמורת זאת לבנות עבורם מרכזי מסחר חדשים. לאחר דיונים ארוכים התפשרו שני הצדדים על קו 1906, הוא קו רפיח-טאבה. מציעי הצעה זו טענו שרק קו זה יספק לשני הצדדים את תביעותיהם. בנוסף גנרל אלנבי קבע כי קו ההגנה של מצרים יהיה למעשה בצפונה של ארץ-ישראל ולכן לא ראה צורך בקווי הגנה בדרום. יתרון נוסף להפיכת קו מנהלי זה לגבול מדיני היה בעצם העובדה שהוא כבר סומן בשטח ובמפות בעלויות גבוהות. ההחלטה הייתה פנימית ולא פורסמה בין המדינות האחרות. במהלך השנים הוכר קו זה כקו גבול באשר בריטניה שלטה על שני צדדיו. הבריטים הקימו את אום-רשרש במפרץ אילת, רפיח ועוג'ה אל חפיר נוהלו מירושלים. יתר על כן בכל המלחמות שבאו לאחר מכן ובהסכמי הפרדה והשלום בשנת 1979, נותר קו זה כגבול מדיני מוכר בין מצרים לארץ ישראל ולמדינת ישראל. לאחר החלטת הבריטים משנת 1922, להוציא את עבר הירדן המזרחי מתחומי הבית היהודי הלאומי העתידי - לא נעשו פעולות מעשיות לגיבוש קו גבול פוליטי. עם זאת נעשה צעד פוליטי-כלכלי כאשר הוסכם שניצול אוצרות ים-המלח יעשו על-ידי שני הצדדים. כך נחצה ים המלח לשניים - המזרחי לעבר הירדן והמערבי לפלשתינה א"י. נציגי ירדן ביקשו לקבל לשליטתם את הנגב כולו כולל מפרץ עקבה (אילת). הרברט סמואל סירב בתוקף ודרש להשאיר את הנגב בתחומי הבית הלאומי כולל מפרץ אילת. הוטל עליו לדאוג לסמן גבול זה אך המנדט לא התפנה לכך. נוצר מצב בו בשנת 1923 אושר קו הגבול המזרחי של א"י אך הוא לא סומן מעשית עד סיום המנדט הבריטי. לא פעם נפלו אי-הבנות באשר למיקום הגבול הלא מסומן בערבה, בים-המלח ובנהר הירדן. לקראת סופו של חלק א' דן גדעון ביגר בגבולות הבית הלאומי ובעיקר בגבולות הצפון והדרום כפי שהופיעו בוועדות השונות של שנות השלושים והארבעים. על כך יקרא המתעניין במחקר הייעודי.

קווי שביתת הנשק של שנת 1948 הפכו לקווי שביתת הנשק בעת השיחות שנערכו תחילה ברודוס ולאחר מכן בישראל ובסוריה. כך אט אט נקבע "הקו הירוק" וזאת באמצעות 3 שלבים: 1 קביעת קווי הפסקת האש (בנובמבר 1958 ועד ינואר 1949). 2 הסכמי שביתת הנשק - אביב קיץ 1949. 3 הסכמי המפקדים - 1949 - 1950. מכאן ואילך יתאר ביגר את התהוות כל שלב עד הפיכתו לגבול מוכר ובינלאומי ואנו נעסוק, כפי שכבר הזכרנו בהתחלה בגבולות הדרום. קווי הפסקת האש מול המצרים עוצבו כתוצאה מדחיקת הצבא המצרי לעומק סיני על-ידי סדרת מבצעים: קרבות 10 הימים, מבצע יואב, מבצע אל ההר, מבצע חורב ומבצע עובדה. קווי הפסקת האש סומנו אם כן על-פי מצב הצבאות הלוחמים ב-16 בנובמבר 1948.

המתווך בין הצדדים ראלף באנץ' הציע לקבוע בתחילה קווי הפסקת אש ואחר כך, בוועדות השונות לדון על קווי הגבול הסופיים המוכרים על-ידי אומות העולם. הצעתו באה על-רקע נוסח זה של סיום קרבות בקוריאה ובסיום המלחמה בין הודו לפקיסטן. הסכם שביתת הנשק עם מצרים היה ראשון ונחתם ב-24 בפברואר 1949. הקו חפף בעיקרו לקו הגבול המנדטורי בין ארץ-ישראל למצרים עד נקודה דרום לרפיח. משם הוחלט ליצור רצועת הפרדה, לימים תקרא רצועת עזה באמצעות קו המתחיל מהחוף במוצא ואדי חזי (נחל שקמה) עובר מזרחה על פני דיר-סוניד, חוצה את כביש עזה-אל מג'דל (כיום אשקלון) ומגיע עד נקודה במרחק 3 ק"מ ממזרח לכביש, ומשם פונה דרומה במקביל לכביש עזה-אל מג'דל-ונמשך עד לגבול המצרי. כאן הוכנס אלמנט חדש - "שטח מפורז" שנמתח לשני צידי ציר הפלישה בו השתמשה מצרים בעת מלחמת העצמאות. בעת שירטוט גבולות רצועת עזה, הקפידו הבריטים והמצרים, בהסכמת המתווך, למנוע מצב בו ישראל תשלוט מעמדות גבוהות על תנועת אנשים ורכב ברצועה. מניתוחו של ביגר עולה כי קו שביתת הנשק נועד למנוע הישנות של תקריות או קרבות אבל כלל לא התייחס לאוכלוסייה היהודית שחיפשה שטחי עיבוד חקלאיים ובשבטי הבדואים שחיפשו שטחי מרעה.

"הסכמי המפקדים" נערכו בעת סימון הגבול בשטח במטרה להקל על תושבי האזור והקו סטה לפעמים עד קילומטר או שניים מהקו שהוסכם עליו קודם לכן. הסכמים אלו נערכו בין השנים 1949 - 1950 ובנוכחות המדינות שלחמו ומתווך מטעם האו"ם. גם בגבול עם מצרים הוכנסו שינויים בקו שביתת הנשק. ביגר מוכיח כי המפקדים בשטח התחשבו בבקשות שני הצדדים והיו מוכנים להתפשר: "הקו מול רצועת עזה היה אמור להתחיל בצפון בשפך נחל שקמה ולהמשיך מזרחה בנחל עד נקודה המרוחקת שלושה קילומטרים מכביש עזה-מג'דל (אשקלון של היוום) ומשם לדרום מערב במקביל לכביש הראשי ברצועה במרחק שלושה קילומטרים מזרחית לו". נציגי ישראל ביקשו להזיז הגבול דרומה כדי שכל ניל שקמה על זרמי המים בחורף והשיטטפונות הניתנים להיאגר יוותרו בתחום ישראל. המצרים הסכימו. עוד בעיה התגלתה בקו העובר בכפר עיבסן, שנחצה לשניים, שנוצר חשש כי התנועה המצרית תנוע בטווח האש הישראלי. משום כך הוזז גם שם הגבול. כך הוחלט כתמורה להכליל את כל הכפר עיבסאן על אדמותיו בשטח הרצועה. ההסכם כונה בזמנו "פשרת שעה" והוא נחתם בפברואר 1950. בפועל ישראל אכן בנתה מאגר מים גדול בנחל שיקמה ואף הקימה יישוב חקלאי - "נתיב העשרה". ביגר מתאר את היווצרותה של הרצועה אשר נותרה כזו עד כיבושה בעת מלחמת ששת הימים.

לפני המלחמה היה שטחה של ישראל כ-21 אף קמ"ר ובסיום מלחמת ששת הימים הגיע השטח למאה אלף קמ"ר. חצי האי סיני השתרע על 60 אלף קמ"ר ושטח רצועת עזה השתרע על 363 קמ"ר. בשונה מאזורים אחרים, קו הגבול עם מצריים התרחק מרחק רב לכיוון גדות תעלת סואץ וקווי שביתת הנשק מאז 1948 שונו כאן ללא הכר. במלחמת יום כיפור בשנת 1973 שב והרחיב צהל את קווי הפסקת האש והשתלט על שטחים ממערב לתעלת סואץ. למעשה, הוא הגיע למרחק של 101 ק"מ מקהיר בירת מצרים. ברור היה שזהו קו זמני ובראשית ינואר 1974 נחתם הסכם בין ישראל למצרים בו נקבע שישראל תיסוג מהשטחים שבמערב התעלה וכן מרצועה של 20 ק"מ במזרחה. בשטחים אלה נקבעו רמות שונות של דילול כלי הנשק המותרים להחזקה. החל משנה זו ועד ינואר 1982 הוחל בפינוי הכוחות הישראלים במדורג מסיני עד להסכם השלום עם מצריים בו נקבע קו הגבול הבינלאומי. בשנת 1981 נמצאו 77 אבני גבול בקו בין רפיח לטאבה שהיו הרוב מ-91 אבני הגבול שסומנו כבר בשנת 1906. גבולות הנגב מול ירדן אף הם שונו לאחר שירדן טענה כי משנת 1906 חרג המנדט ולאחריו מדינת ישראל ונתפסו לכאורה, שטחים ירדנים. לבסוף הגיעו שתי המדינות להסכם סודי בו נמסרו 17 אלף דונם לירדנים וירדן מסרה ליישובי הערבה, אדמה חקלאית עם מקורות מים באותו סדר גודל. גבול בינלאומי זה אושר בהסכמי השלום עם ירדן.

מפאת קוצר היריעה, לא סקרנו את עמדת החוקר לגבי הגבולות הימיים, אזור ירושלים, הגבול עם לבנון סוריה וירדן. החוקר קובע אם כן כמה תובנות לגבי גבולות השלום: הצורך של ישראל להתחשב במערכת המדינית הגלובלית ובתשתית המשפטית של הדין הבינלאומי; חשיבותם של קווי העבר שנקבעו לפני הקמתה של מדינת ישראל, השפעתם של קווי שביתת הנשק משנת 1949 - 1950; התפתחויות התיישבותיות ומרחביות לאחר קביעת קווי שביתת הנשק. ביגר הצליח להוכיח את הקשר בין כל יסודות אלו החל משנת 1906 בהקשר היסטורי-גאוגרפי ומשפטי.