מה עובר עלינו? עברנו לחיות ברשתות. כשאני אומר זאת אני מתכוון לכך שכעת לא משנה מה קורה בעולם האמיתי, אנחנו שקועים בטלפונים הסלולריים. השיח בין אזרחים למקבלי ההחלטות נמצא שם. האמת שהטכנולוגיה מאפשרת דמוקרטיה השתתפותית שרק חלמנו עליה. יש כאן שיח ישיר בין האזרח לנבחריו. אלא שכאן טמון גם העוקץ. השיח הוא של תמיכה עוורת או שנאה עוורת. אין כאן שיח של ליבון ודיון, בסוגיות עקרוניות כאלה ואחרות.
דומה שנבחרי ונבחרות הציבור נישבו בקסמי התקשורת האזרחית בטוויטר, בפייסבוק ובכל השאר. לפתע אין להם מחסום, אין מי שיאשר או יפסול את מה שהם כותבים, הם כותבים והציבור מצביע בלייקים ובהערות. כפי שכתבתי על פניו, נראה שהדמוקרטיה הישראלית צועדת קדימה עם הקדמה. אכן זוהי תופעה שיש לברך עליה, אך אם נקרא היטב את הנאמר בשיח הדיגיטלי, דומה שנבין שדרך הביצוע לוקה בחסר ואפילו לא ראויה.
אפשר לומר שנבחרי הציבור קצת יותר זהירים בהתבטאויות ב"שמירת הלשון", אך טועים לחשוב שהודעה לעיתונות שאנחנו העיתונאים, מכירים היטב, היא הצורה הנכונה לדוווח על עשיה למען הציבור. כשעיתונאי מקבל הודעה, שכולה נוטפת דברי שבח לשרה או לשר, התגובה בדרך כלל, דיווח קצר וענייני ולא יותר מכך. מנקודת המבט שלי מדובר בליג לרש, הודעות שדומות יותר לעמוד פרסום ממומן.
נבחרי הציבור ובעיקר אלה החדשים מהקואליציה שגילו את מה שנדמה להם כקמפיין החלומות, מצייצים את עצמם באריכות. לא אחת הם מוסיפים את המסרים המסורתיים, על השמאל, על האנרכיסטים ועוד כיד ההסברה המונחית מלמעלה, או לחלופין על הימין והביבים וכן הלאה על-פי הבחירה האישית.
דומה שכמות הצפיות והלייקים מסנוורים אותם ומחזקים אותם והם נסחפים אל תוך העולם המדומיין של הרשתות החברתיות. עולם שבו הם משתחררים ומנהלים שיח שביסודו הוא תעמולה צרופה. הם ועוזריהם צמודים למסך ומתכתבים עם כל הבא ליד. זה נראה כמו קמפיין בחירות בלי יעד, בל תאריך נקוב.
מלל וירטואלי הרשתות מספקות להם את האפשרות לייצר פעילות מדומיינת שאינה מחוברת למציאות אלא יוצרת אותה. האזרחים, נהנים אף הם מהיכולת לתקשר ישירות עם מקבלי ההחלטות ובכך הדמוקרטיה הישראלית מקבלת דימוי של דמוקרטיה משתתפת ומשמעותית. דימוי שמחלחל לתודעה הציבורית ויוצר אשליה שיש שיח בין הציבור לנבחריו באשר הם.
בין הדמוקרטיה הווירטואלית לבין זו המתקיימת במציאות יש תהום. כך למשל, נסו להתקשר לנבחר ציבור, נסו לשלוח מסרון, סביר להניח שתתאכזבו, במקרה הטוב תקבלו תשובה לקונית ובמקרה הנפוץ נבחרי הציבור מתגוננים וחוסמים את האפשרות להעביר אליהם הודעות אישיות. לא אחת הם גם חוסמים את הגישה של אזרחים לחשבונות הטוויטר והפייסבוק.
אז מה היה לנו? אנחנו חיים בעולם מדומיין, מספרים לעצמנו סיפורים על דמוקרטיה ועל היכולת שלנו להשפיע. אנחנו לא לבד, כולם שותפים למאבקים הפוליטיים, כשהמהלכים ידועים ונטולי הפתעות. מאבקים שלכל היותר מחזקים את אלה שרוצים להתחזק, מעצבנים את מי שרוצים להתעצבן וכן הלאה. במציאות, החיים נמשכים, רוב המלל שנשפך בעולם הווירטואלי, הופך לעיסת רעיונות שמתדלקת את השיח ברשתות. האם זה מקדם את החשיבה האנושית, את שיח הפתרונות? ממש לא.
במחשבה נוספת אנחנו מקבלים פוליטיקה של עוד מאותו הדבר. מקבלי ההחלטות חושבים רק על עתידם הפוליטי ועל הדרך לשמור על בוחרים מהירי חימה המוכנים בכל רגע לכעוס ולשנוא. כל זאת בזמן שבעצם אין הבדלים גדולים בין כל השחקנים, אין כאן ימין משמעותי וגם לא שמאל משמעותי, יש לנו בעיקר אזרחים שרוצים לחיות במדינה שסופרת אותם. לצערנו נבחרי הציבור לא ממש מבינים מה אנחנו רוצים מהם ולכן הם בוחרים בשלהוב יצרים בתקווה שליבוי השנאה יוסיף להם נקודות.
אלה גם אלה לא מבינים שהדרך הזאת מובילה למבוי סתום ולפירוק המרקם החברתי לקבוצות שחשות שהשותפות שניסו לבנות כאן לא עובדת. לא אציע כאן פתרונות, מה שכן אציע הוא לשנות את השיח ברשתות ולהסביר לחברי הכנסת שלאזרחים יש זכות מלאה לקבל הסברים, רציניים, על מהלכים כאלה ואחרים, לקבל הסברים ואפילו לעיתים להשתכנע שיש גם דרכים אחרות.
