כותרת בעיתון (מתוצאות חיפוש בגוגל): "דרעי ונתניהו סיכמו כי ישראל בכר, מי שהיה אסטרטג ש"ס בבחירות לכנסת, ימונה לקונסול ישראל בלוס אנג׳לס כחלק ממכסת השגרירים שהממשלה ממנה". שלוש שנות המגיפה הגדולה חלפו עברו להן, והנה מסתיימת כהונתו של ד"ר הלל ניומן, הדיפלומט הבכיר ביותר של מדינת ישראל לחוף המערבי.
קודמו בתפקיד (סגן קונסול כללי שהתפאר בתואר "ראש המשלחת") החרים את העיתונות הישראלית המקומית; כנראה שזו לא שרתה את מטרותיו (שחסר בהן היה בעיקר שרות לציבור או בכלל ההבנה של מהות התפקיד של דיפלומט המייצג את מדינת ישראל). נכנס ד"ר ניומן לתפקיד ומהרגע הראשון הושיט יד, השתתף, אף פתח את ביתו (ששיך למדינת ישראל) ועשה ככל יכולתו למלא את התפקיד בתוכן. לא היה זה קל, שכן היו אלו שנות המגיפה, ובכל זאת, העבודה נעשתה, ועל כך מגיע ציון מיוחד לשבח.
התבשרנו על הדיפלומט הבכיר החדש שמגיע, הפעם איש אמונו של השר (כן שר, לא שר, תלוי את מי שואלים, אך ללא ספק עם המון כוח) דרעי. הקונסול הכללי של מדינת ישראל לחוף המערבי של ארה"ב הוא כמעט ללא יוצא מן הכלל איש הקשור לשר בכיר, מעין תשלום עבור נאמנות העבר (ע"ח משלם המיסים כמובן) והבטחה לעתיד של משכורת מובטחת ממשרד החוץ כמו גם תפקידי המשך מאוד מפתים (יו"ר חברה ממשלתית זו או אחרת).
זה עיקרו של ענין - הכישורים הנדרשים, הנסיון וכיו"ב מתסכמים ב"עד כמה האדם קשור לבעל עמדה וכוח". כיוון שלוס אנג׳לס ומדינות מערב ארה"ב חשובות למדינת ישראל מספיק כדי לתקצב קונסוליה עם עשרות עובדים (מקומיים ודיפלומטים), האם לא ראוי שהעומד בראשה יהיה איש משרד החוץ, דוגמאת הקונסול הקונסולארי משה פאר או דני גדות, או הקונסול הכללי דיויד סיגל?
אם נחזור כמה עשורים, האם הייתה מעורבות "דיפלומטית" אמיתיתי כאן? הייתה תקרית דיפלומטית בשל "פליטת פה" של קונכ"ל, וזו גרמה לחדשות כי היא לא מצאה חן בעיני הבית הלבן, אך למעט מקרה יוצא דופן זה, עיקר העיסוק כאן הוא בקשרים ענפים בעיקר הנוגעים לכסף עצום ורב שמגיע מכאן לארגונים בארץ - מצה"ל ליחידותיו השונות, מד"א, קק"ל, הדסה, שלום עכשיו, מרץ, הקרן החדשה לישראל, ועוד ועוד ועוד. מאות מיליונים לאוניברסיטאות. לימ"ם. אין סוף מטרות, ימין ושמאל, אלו מבטלות את אלו, והכסף זורם בשצף קצף, וצריך שיהיה נציג שיופיע בכל האירועים הנוצצים ויפגש עם כל התורמים הגדולים ויגרום להם להרגיש מאוד מאוד חשובים.
היה כאן קונסול כללי שאהב לקחת אנשים-חשובים-מאד לארץ. אחת מהם הייתה נטלי פורטמן, אך אוי, לאחר שהקונכ"ל התאדר בנוצותיה של פורטמן, החליטה זו להחרים את הפרס שקיבלה כי "פתאום" היא גילתה שהיא שונאת את ראש ממשלת ישראל. אותו קונכ"ל שכה התאמץ להופיע בתקשורת שינה את עמדתו (ועד עצם זמן זה, אנחנו מחכים למזכירתו לקבוע את ראיון ההמשך בתוכנית הרדיו בה הוא השתתף פעם אחר פעם עד לאותה נקודת זמן; הוא כבר מזמן אינו כאן).
הראש בקלות מסתחרר, כשהאנשים שאדם פוגש הם מושלים וצוות העוזרים הבכירים שלהם, פילנטרופים שהם מילארדרים או מיליונרים הרבה מאוד פעמים, וכך קל מאוד להתעלם מה"עמך" כאילו הם לא קיימים, כיון שהם לא חשובים. אחד מאותם אנשים מאוד חשובים יהיה זה שלקראת סוף הקדנציה יציע לקונכ"ל תפקיד המשך מאוד מפתה, או שיסדר לו שינחת בתפקיד כזה בארץ. כל מי ששרת בלוס אנג׳לס יצא מושכר לעשורים אחר כך, כך שאכן התפקיד כאן חשוב עד מאד, וערכו לא יסולא בפז - לבעל התפקיד, לא למדינה.
אם תפקיד הקונסול הוא להתחכך עם הסופר-עשירים, הרי שזה אכן תשלום נאה - על חשבון הציבור כולו - מאיש (או אשת) ציבור לאדם מקורב אליהם. אך בלוס אנג׳לס רבתי אוכלוסייה כמו במדינת ישראל, ובה כמעט עשרה אחוזים מאתנו: כ-350 אלף ישראלים וכ-650 אלף יהודים. ממש עיר ואם בישראל, אותה קריית מלאכי שבניכר. אם חשוב לשרת ולייצג אותם, הרי שעיקר משקל הכובד צריך להיות דווקא במחלקה הקונסולארית, והנה מספר רעיונות שכדאי לשים להם לב:
- מחקר דמוגרפי בכדי לדעת כמה יהודים וישראלים באמת כאן.
- רשימת קשר עדכנית (בסיס נתונים) של ישראלים החיים כאן. אם חס וחלילה יקרה אסון רב (לדוגמה רעידת אדמה גדולה), לקונסוליה אין מידע עדכני.
- ניצולי השואה: עדיין יש כאן כמה מאות (בודדות) של ניצולים בחיים, ומדינת ישראל לא מטפלת בהם (שכן החוק בארץ תקף אך ורק לתושבי ישראל).
- נכי צה"ל ומשפחות שכולות: יש נציג משהב"ט, אך נכי צה"ל נראה שאיבדו את היחס האישי, המיוחד של עשורים קודמים. משפחות שכולות עדיין זוכות לתשומת לב (מתוקף נהלים אך בעיקר בגלל שהדבר מכיר יותר).
- קשרים עם קהילות מיוחדות שאינן חלק מאתנו: הנוצרים, ההיספנים, השחורים, ביטחון הפנים, פוליטיקאים מקומיים.
- דור ההמשך - חינוך יהודי (כי אנחנו מאבדים אנשים בקצב הולך וגובה בשל התבוללות ושנאת ישראל).
- קשרים עם קהילות מתוכנו: הרפורמים, הממסד (הפדרציה), רוסים-יוצאי-ברית המועצות, הכיפות הסרוגות והדתיים החרדים, בדגש דווקא על אלו האחרונים (קהילה עצומה באזור לה בראה, שבאופן היסטורי הייתה מנותקת כליל משאר חלקי הקהילה).
כמובן שכל קונסול כללי המגיע לכאן לשלוש שנים עם הארכה אוטומטית לעוד שנה ולעיתים עד לחמש שנים מציב לעצמו סדר עדיפות, שקשור בד"כ למה שפופולרי באותם ימים. היו פעמים שהיו אלו הנוצרים, פעמים אחרות "מנהיגות" הקהילה הישראלית, היה מי שהסתכל לטווח ארוך יותר והתמקד בקהילות ההיספניות, וכו׳.
עד כמה היה טוב לראות את התשואה על שנות כהונתו של דיפלומט ישראלי. הנה, לדוגמה, רק אחד ממעשה ידיו הרבים של דיפלומט שדוקא גדל במשרד החוץ: הוא ארגן תערוכה של מגילות ים המלח, ומאות אלפי אנשים באו לחוות את אותה תערוכה (ולהטמין פתקים בכותל מרחוק). מאות אלפי אנשים שרובם ככולם אינם קשורים לישראל או ליהדות שנחשפו למשהו המדבר אליהם, וכך נזרעו זרעי ייצוג ואמת אצלם.
אך יכולה להיות השפעה אחרת, לא מתוקשרת כמעט בכלל, אם היה טורח אחד הדיפלומטים להושיט יד לניצולי השואה ולעזור להם בשנותיהם האחרונות. לא בכדי לזכות בתודה, שבחים או תמונות בתקשורת, כי אם לדעת שאותו אדם הכיר בזולת, אולי הקל במקצת על התמודדות עם בעיות ושמר על קשר דוקא בסוף ימיהם, כשהם כבר לא בריאים וחזקים ועשירים וסקסים ומקובלים ופופולרים.
השפעות שנשארות לשנים ואף לעשורים - הנה דוגמה מלפני ארבעים שנה, עת מוסד ה"חיילים הבודדים" קם לתחיה מעיר המלאכים, בשל ההבנה שחייבים לקרב את בני הישראלים השוהים בחו"ל (קרי בני יורדים) לארץ הלאום על-ידי שרות צבאי. לפני כן הם היו מנודים מכל מסגרת. אותה עבודה חלוצית שינתה כליל את פני השטח עד עצם היום הזה.
ואסיים בהמלצה נוספת. להגיע ללוס אנג׳לס לשליחות זו זכות ששכר רב בצידה. שכר בטבין ותקילין. אלא שאם למדנו משהו ביהדות, אדם לא לוקח איתו את חשבון הבנק בסופה של דרך, במעבר מהעולם הזה לעולם הבא. בין כל מאות אלפי הישראלים הקוראים ללוס אנג׳לס ביתם, יש רבים מאוד שהם קשי יום. שאין ידם משגת למטפל או לטיפול רפואי ובמיוחד לקבורה. אלו ישראלים לפי חוק מדינת ישראל, וקל להתעלם מהם. כשהם ימותו, הם יקברו כאן, לעיתים בקבר של עניים. למי אכפת? מי יודע? מי יזכור? ובכן, זו צריכה להיות אחריות מדינת ישראל, היא ולא אחרת, כיוון שמשפחה לא זונחת בן משפחה כאילו הוא ערימת זבל. אולי אני חולם, ואולי זה חזון אחרית הימים, אך כל זמן שיש כאן ישראלים, האחריות הכוללת היא של הקונסוליה, לא של חב"ד, לא של אנשים פרטיים או ארגונים ספציפיים.
אשלב את האמור על השכבות הנחשלות והזקנים עם ניצולי השואה. הממסד היהודי מגיע לסקרמנטו בירת קליפורניה לקדם תוכניות שתמיד מופיעה בהם המילה "שואה". מאות מיליונים מתוקצבים מדי שנה, אך כשניצול שואה זקוק לעזרה (בארץ אותה עזרה תהיה מטפלת פיליפינית ומתנדבי הביטוח הלאומי), יש רשימת המתנה של חמש שנים, ואיש לא מקווה שאותו ניצול ישרוד את חמש השנים.
הקונסוליה במובנים רבים מנותקת לחלוטין מהעם הפשוט, מהקורה בשטח. כך יצא שכשתנועת החרם קרמה עור וגידים, הקונסוליה הייתה עסוקה בדברים אחרים, עד שהיה מאוחר מדי. כך גם יצא שהאנטישמיות התפרצה לה, ופעם נוספת, בהשגחה של אלו שמונו בארץ כתשלום-תודה. שנים של טיפוח קשרים ירדו לטמיון כשהגיע שליח חדש שאותו סקטור פשוט לא ענין אותו.
יש כאן אוצר גלום של יכולות וידע ונסיון עשיר עד מאד. כדאי לנצל זאת - לקרב את אנשינו, להפיק מהם את התועלת המירבית. הם קשובים למה שקורה בשטח. הם פועלים שם, בודדים, ללא גיבוי. הם הלוחמים, בעוד המטכ"ל מנותק לחלוטין. מדוע? כי המטכ"ל עסוק בחגיגות ובארועים נוצצים, בפגישות ארוחות בוקר וצהרים וערב בבתי מלון מפוארים. רדו לשטח. תגלו שם עולם ומלואו!
