כמה וכמה פעמים הוזמנתי לטקס הזיכרון החליפי של משפחות שכולות ישראליות ופלשתיניות. למרות שאני מצדד מאוד בשיתוף פעולה בין העמים לא נעניתי. "עדיין לא בא זיוום של בניי".¹ לא ייתכן שאמו של מוחמד שרצח את משה תחוש שותפות גורל עם הוריו של הקורבן ברגע שכזה, וגם להפך. כמו בתיבת נוח, טרם קלו המים. חלף זמן עד שהיונה שבה לתיבה ועלה הזית בפיה. בוודאי לא השנה כאשר נרצחו כל כך הרבה יהודים ונהרגו פלשתינים רבים. אך הטקס הזה מתקיים כבר כמה וכמה שנים, ואין להבין את החלטת שר הביטחון יואב גלנט למנוע את עריכתו ב-2023. מה יום מיומיים? שנה משנתיים? זו סתם הבערת אש וגרימת תסכול שלא לצורך, ועוד חיזוק לאויבי ישראל בארצות הברית (14 המחוקקים הדמוקרטיים, למשל) לטעון כי ישראל איבדה את חן הדמוקרטיה שלה. לאן ללכת?

• אני שותף לכל רגשי הסלידה של הורים שכולים מן הממשלה הנואלת המכהנת בישראל במרמה ובהפרת אמונים ובעיקר בהשתמטות מצה"ל, אך מציע לא להקים מהומה בבית הקברות בעת שאחד השרים יישא את נאום ההטפה הרווי בשומן אווזים מילולי. לזכר ולמען כבודם של "מגש הכסף עליו לך ניתנה מדינת היהודים", כלשונו של נתן אלתרמן. לכל היותר אפשר לסיים את התפילה לזכר האהובים/ות מכל, ולצאת בדממה בתחילת הנאום המכעיס.

• גם לא להפריע לנועם טקס מדליקי המשואות, שראויים לכבוד ומבטאים את "לתפארת מדינת ישראל". אלא אם כן בנימין נתניהו שוב ישתלט על הטקס בנאום או בסרט וידאו. אז כל זעקה ראויה.

• הוא הדין גם בכלות ובחתני פרס ישראל. ממילא חתן פרס-ישראל-על ייעדר מהאולם המלא מפה-לפה בירושלים. צל"ש העל מגיע לאמן שלמה ארצי, שסירב לקבל את תעודת חתן הפרס והכסף המגיע עימה מידי ממשלה כה נואלת וואמונה על תורת השקר. שלמה, אתה חתן פרס ישראל האולטימטיבי ל-2023.