חודש השמחה אנו נמצאים בישורת האחרונה של חודש ניסן, על שלל תכונותיו ותובנותיו:
חודש הגאולה - בניסן נגאלו ישראל, ובניסן עתידים להיגאל.
חודש הניסים - ניסי מכות מצריים וים סוף, כפי שמצביע המשקל הלשוני של החודש 'ניסן' על אופיו הניסי. וּבעקבות הניסים, המופתים והנפלאות שחולל ה' ליהודים -
חודש האמונה - "וַיאמינו בה' וּבמשה עבדו".
ואחרון אחרון -
חודש השמחה. לא, קוראים יקרים, לא התבלבלתי. נכון, "מִשֶּנכנס אדר, מרבים בשמחה". חודש אדר הוא ראש השנה לשמחה. הוא נקודת הזינוק לשמחה של כל השנה. השמחה בחודש ניסן היא תוצאה טבעית המתבקשת מהצירוף המופלא של הניסים והאמונה בחודש נשגב זה.
ושמחת - לא רק בחגך. שולחן ערוך פותח את הִלכות הפסח בַּפסיקה "אין נופלים על פניהם כל חודש ניסן". הכוונה כמובן לתפילת תחנון שאינה נאמרת בכל חודש ניסן. אולם השאלה היא מדוע לא נֶאמר במפורש, שאין אומרים תפילת תחנון (המאופיינת בנפילת אפיים) בחודש ניסן, בדיוק כמו שכתוב שאין אומרים "מזמור לתודה" בערב פסח? התשובה היא רעיונית מקיפה. הציור המטפורי, של נפילת פנים, מעֵבר לאיסור אמירת תחנון, המוגבל לגברים בלבד בתפילה בציבור, בא לרמוז על מצוות השמחה בחודש זה. שלילת כל ביטוי של עצב, אֵבל או דיכאון, הֶחלה על כלל הציבור - אנשים, נשים וָטף.
חולצת האושר מספרים על נסיך אחד, שלקה במחלת הדיכאון. כל הרופאים והפסיכולוגים המומחים שהביא לו אביו, היו אובדי עצות ולא הצליחו לרפאו. פעם אחת בא איש חכם ואמר למלך, שהוא יכול לרפא את הבן. שמח המלך מאוד.
מֶה עשה אותו חכם? אמר למלך, שהבן יחפש אדם מאושר. אם ימצא אדם כזה, שימסור לו את חולצתו, יסור ממנו דכאונו. הלכו המלך ובנו אל עשיר אחד, ושאלו אותו האם הוא מאושר, אך זה השיב בשלילה. "אני טרוד כל היום בלפקח על הכסף, לא להפסיד ולבַטח את הוני מפני פריצוֹת".
הלכו השניים לקבלן והיפנו אליו אותה שאלה כמו לעשיר. אך גם הוא סיפר על דאגותיו הרבות בנוגע לרכושו ולעובדיו הבנאים שיעמדו בתקנים ובלוחות הזמנים בבנייה. המלך וּבנו המשיכו במרוֹץ אחר האדם המאושר, ולא מצאו.
לפתע נזדמן להם רועה עני, שנראה שמח. "האם אתה מאוּשר"? שאלו המלך ובנו. "בוודאי", השיב הרועה, "אין לי דאגות כלל. אין לי דבר. יש לי רק חולצה אחת, שאותה אני מכבס מדי פעם בנהר, ואני משוחרר אפוא מדאגת קניות, כסף, ומה לא. אני חי בטבע עם העדר, בלי לחצים, ואני מרגיש אפוא שאין אדם מאושר ממני". ביקשו ממנו השניים את החולצה, אך זה סירב בנימוס בטענה שזו חולצתו היחידה.
מֵעֵבר לטענה זו, דומה שטמון פה מסר עמוק. האושר הוא לא מטבע עובר לסוחר, או מצרך בסופר, שניתן להעבירו מיד ליד. אושר, שמחה הם
ערכים פנימיים, שנקנים בעבודה עצמית מתמדת וּבֶעמל רב. אם אין אני לי - מי לי. אדם צריך לעבוד על אושרו וּמידותיו הוא, ולא לסמוך על הזולת.
מעשה במעיל מעשה בִמעיל. זוכרים? יהודי עני אחד, שלא הצליח לכלכל את משפחתו והיה אובד עצות. יום אחד החליט לנסוע לעיר רחוקה ולנסות את מזלו במסחר. לאחר שהות ארוכה בעיר, כשראה שהשתכר יפה, שם פעמיו לחזור לביתו. ארז האיש את מטלטליו ויצא לדרכו. אולם לרוע מזלו בִַָָדרך התנפלו עליו שודדים אשר שדדו ממנו את כל כספו.
האיש לא אמר נואש, ובמוחו רקם בעזרת השם רעיון חכם ומבריק. "אנא", ביקש מראש השודדים. "לא אוכל לחזור לביתי בידיים ריקות, ואשתי לא תאמין לי שנשדדתי. בבקשה ממך תירֶה בִּמעילי כמה כדורים כדי שאשתי תראה שאני דובר אמת. הסכים השודד ויָרה במעילו מספר כדורים. אולם האיש הֶחכם לא הסתפק בכך.
"בבקשה ממך", אמר לשודד, "אנא נַקּב את כל מעילי - ואף את כובעי בכדורים, כדי שלאשתי לא תהיה ברירה אלא להאמין לי ששדדו אותי". נֵאוֹת השודד גם הפעם לבקשתו, עד שרוקן את כל מחסניתו מכדורים. או אז התנפל עליו הֶחכם ולקח ממנו את כל כספו השדוד.
ראינו שהמעיל ככיסוי מיטבי של גופנו. שנחשב גם לאחד מבגדי הכהונה הגדולה,
מסמל את הצניעות ואת השגחת ה' הנסתרת. שתי אלה משמשות יעדים בלתי פוסקים לשודד הרוחני הנצחי, הלא הוא מיודענו היצר הרע, ללכוד אותנו ברשתו הקטלנית. הוא מבקש ללחום בנשקו בצניעות הנשים ולהטיל ספק (עמלק, סמל היצר הרע, בגימטריא
ספק) בסוגיית ההשגחה הפרטית וּבתחבולות מלחמה לרוקן את כל מחסניתו מכדורים על המעיל כסמל הכיסוי ולנקב את כולו בכדורי ירי הרסניים. היצר, הניצב לפתחנו, מאתגר אותנו בלי הרף בשני נושאים קריטיים אלה.
מצא את המטמון יעד נוסף מַתְמיד לפתיון היצר הוא הפגיעה באוצר הנשמה -
השמחה. זהו, לדעתי, ההיבט השלישי של המעיל כסמל הכיסוי, שיצה"ר המניפולטיבי אינו חָדל לפגוע בו ולירות בו את חיציו בלי הרף. זוכרים את הסיפור החסידי המרתק על אייזיק והאוצר? אייזיק העני, שבעקבות חלומו נסע לפראג הרחוקה כדי למצוא את האוצר המיוחל מתחת לגשר. אולם אז להפתעתו וּלתדהמתו הרבה, השומר בישר לו שהוא חלם על האוצר של אייזיק שנמצא במרתפו הוא בחצר. ואכן כך היה. אייזיק המאושר מצא את המטמון בחצרו.
זו הייתה יכולה להיות בדיחה עסיסית אלמלא זו הייתה מציאות ממשית. אוצר המידות ואוצר השמחה הכרוכות זו בזו, נמצאים כה קרוב אלינו, בתוכנו(!), בפנימיותנו וּבנשמתנו הטהורה. אין צורך לנדוד למרחקים כדי למצוא אותה כי, כדברי הבורא יתברך "קרוב אליך הדבר מאוד".
אם לפי רבי נחמן, הפסיכולוג הבלתי רשמי הדגול, עדיפה שמחה מזויפת על עצב אמיתי, הרי נראה לי שכוונתו הייתה אולי לחיוך מזויף, שעשוי לעורר את בלוטות השמחה האמיתית. כי אחרי החיוכים נמשכים הלבבות. לעניות דעתי אין שמחה מזויפת. העצב, הדיכאון, שהם קליפות הנפש, הם המזויפים. צריך רק לקלף אותם, ואז יתגלה אוצר השמחה הנכסף הטמון בנשמה.
הוא שאמרתי: "תפרו לי בגד עם כיסים"? בחודש מיוחד ונשגב זה, חודש הגאולה, תוך שלילת כל ביטוי של עצב, אֵבל או דיכאון, הֶחלה על כלל הציבור - או בכל הנוגע לשמחה, ממש לא. אני תופר/ת את הבגד. זו עבודה פנימית מאלפת של כל אדם ואדם. וזרעי השמחה מטבעם יקצרו שפע עליון של ברכה, פרנסה, בריאות, רווחה והצלחה למלא בהן את כיסנו.
כזכור, המילה 'כיסוי' מורכבת מהמילים 'כיס' ואותיות השכינה הקדושה - ו י. אוצר
השמחה ואוצר
האמונה כרוכות זו בזו. כבר אמרו חכמינו: "אין השכינה שורה אלא בשמחה".
