נפתח בסוג של וידוי: "מלאכת החיים" הוא המחזה של חנוך לוין האהוב עלי ביותר. מבין השלל הרב של המחזאי הישראלי הענק, שמאות הצגות בארץ ובעולם הופקו על-פי פרי עטו, זהו התמצית של כתיבתו, זיקוק טהור של האג'נדה בה הוא התהלך עשרות שנים בינינו, והרעיף עלינו את סגולותיו המצליפות. זוהי הפעם הרביעית בה היא עולה בארץ, קדמו לה הפקה קודמת בהבימה, ושתיים בבית לסין. הפעם - במסגרת חגיגות השמונים שנה להולדתו של לוין, שנפטר בדמי ימיו בן 56 - המחזה חוזר בסגירת מעגל אל התיאטרון הלאומי.
"אני אדם אבוד, זאת האמת שלא אוכל להתחמק ממנה: אני אבוד" - מילות הפתיחה של יונה פופוך, רגע לאחר שהקיץ בבעתה משנתו, לצידה של רעייתו לביבה. בעודה נמה את שנתה השלווה, הרכה והמנחמת, יונה בעלה מגולל באוזני הצופים את אומללותו. הוא איננו מאושר לא מלביבה, לא מכך שלא הגשים את עצמו, ולא מחייו חסרי התוחלת. "תחילה אכלתי עוף אצל אמי, אח"כ אכלתי עוף אצל אשתי, עוד כמה מנות עוף אוכל בבית החולים ואז - לשכב דומם לנוח. סוף-סוף בלי עוף", כך מסכם לעצמו ולנו. בשבריר השנייה כשחמתו לוהטת בקרבו הוא מעיף את לביבה ממיטתם המשותפת, מטיח אותה על הרצפה, ובעודה נדהמת ממעשיו הוא גוהר מעליה, חוגג את נצחונו.
מעתה ואילך במשך שעה ועשרים יתנהל בין הזוג קרב אגרוף משעשע וטרגי לפרקים. הוא יתעקש לעזוב, יצרור את חפציו במזוודה וייגש לדלת היציאה, והיא - בתחינה, בצעקות ובאיומים - תשדל אותו לחזור בו. "יונה, שמע, בו נחיה לנו כמו שחיינו עד עכשיו, במה בעצם יש לנו להתבייש? בכל זאת היינו בני אדם, עבדנו קשה, הולדנו וגידלנו ילדים, לא עברנו על החוק, אם לא הגענו אל הפיסגה - אז לא הגענו. אם העולם שלי היה שלולית, הנה בשלולית הזאת השקעתי את חיי. ומי יעז לומר לי שחייתי בשקר"? דבריה מכמירי הלב של לביבה נופלים על אוזניים ערלות. יונה ניגש לדלת, ואז מתבצעת נקודת תפנית. שכנם וחברם משכבר גונקל מצלצל בפעמון.
מדובר באישון הליל, אך הוא ראה כי בביתם האור דולק והחליט לעלות את דירתם, ולבקש את כובעו שהשאיל ליונה שנים רבות קודם לכן. תפיסת המציאות שלו את חייהם היא הפארסה בהתגלמותה. גונקל העלוב והערירי לא מבחין בסערת הרגשות שהתחוללה בין השניים, אלא עבורו הם התגלמות האושר, כל הווייתם היא לנקר את עיניו של האדם הבודד, להתריס זוגיות מופלאה אל מול בדידותו הממארת של עובר האורח הנקרה בדרכם. זה כאילו שלוין הגאון הפנה אצבע משולשת לעבר הפתגם: "אורח לרגע רואה כל פגע". שום פגע לא הזדקר לעיניו של גונקל, אפילו לא איוושה של צרימה. רק שלמות מבליחה בחזיונו הכוזב. הזוג ממשיך להעמיד פנים באופן מופתי, וכשגונקל הטרדן מסתלק, שבים להם האגרופים והגידופים ההדדיים.
חסדים קטנים אחסוך את הספויילר ואת סופו של המחזה החמוץ מתוק הזה. השניים עוד יטיחו זה בזה את גודש מררתם המצטבר, יישמעו הבטחות, תירשם תשוקה מינית, תהדהד קינה חרישית. זהו מחזה לופת ומעורר מחשבה, לא חף ממיזנטרופיה אופיינית למחזאי (ולמען האמת גם עודף מיזוגניה, שגרמה לחלקנו להתכווץ בכיסא), ולרגעים ספורים אף לחסדים קטנים. הבמאי משה קפטן יצר עולם אינטימי על הבמה. בעזרתו של מעצב התפאורה ערן עצמון נבנה חדר שינה עם מיטה זוגית רחבת ידיים, חלון שאליו מתנקזות המחשבות של גיבוריו, של כאבם, וגם של השירים אותם יפזמו.
נאמן לאסכולה האריסטוטלית (אחדות הזמן, אחדות המקום, אחדות העלילה) לוין למעשה המחיש לנו מהי מצוקת הנפש של הפרט ותהומות הצלילה בהן הוא מתפלש. הקאסט הוא מלאכת החיים בפני עצמו: גונקל כדב רייזר הוא סימבול לתחתית האנושות, איש מלא תסכולים, ללא מודעות עצמית, מונע מהתחשבנויות קטנוניות עם מכריו. כישוריו הפנומנליים של רייזר באים לידי ביטוי בהדגמה מרהיבה של קומדיה וטרגדיה כאחת. יגאל נאור נכנס לנעליו של יונה פופוך בטבעיות. יש בו את הפיזיות של הדמות, לצד המבע החד והנוקב שמתבקש, ואז צצים להם גם פה ושם איים של חמלה (אמיתית? מדומה?) כלפי אשתו. קולו רועם וחודר כשטקסטים הכ"כ דוקרים מופרחים ("מה לי וללביבה? איך הגיעה אל חיי לביבה? מי עשה שבעודני ילד קטן כבר באיזה צומת בעתיד תחכה לי אישה זרה, ואיזה דבק לא נראה אבל חזק משנינו ידביק אותנו זה לזה לנצח"?), וניכר כי כעסו ותזזיתו אותנטיים להחריד.
כאמור זאת ההפקה הרביעית של "מלאכת החיים", כאשר הלביבות הקודמות היו ליא קניג, תיקי דיין וליאורה ריבלין. הפעם זהו תפקיד לסירוגין: חנה לסלאו ומיקי קם. אני ראיתי את לסלאו, והלביבה שלה היא זעקה נואשת של דמות לפנתיאון. בהיותה הגברת הראשונה של ההומור הישראלי, לסלאו מזוהה עם פרצי צחוק בלתי נשלטים, אולם הרזומה העשיר שלה כולל גם תפקידים דרמטיים (הישראלית היחידה שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן בסרטו של עמוס גיתאי "אזור חופשי"), ומעברים בין שניהם.
לסלאו ההמומה שנזרקת ממיטתה על-ידי בעלה נושאת לאוזנינו מונולוג קורע, אך לא טומנת את חצי התרעלה. הם נחוצים לה בקרב המאסף מול יונה, ותסמכו עליה שזאת תחמושת שהיא תעשה בה שימוש. היא מתחנחנת ומפתה, יודעת להפעיל מניפולציות, אך היא קול התבונה והשפיות מבין השניים. קפטן עיצב את דמותה כמי שלא תעורר רק רחמים, אלא גם השתאות. סוג של עוף החול הניעור מרבצו וחוזר לחייו. "יקום סופר עם נשמה ולב, הוא יקשיב ויבין, הוא ימצא מילים נכונות, הוא ייצור משנינו משהו עמוק מלא חמלה ורגש" מבטיחה לבעלה, שנדמה כי מצוי כבר במחוזות אחרים.
זהו מחזהו של חנוך לוין האהוב עלי ביותר כפי שכבר ציינתי, ולכן ניגשתי למלאכת הכתיבה הזאת כשאני בא מאהבה ליוצר ולהצגה. "קום יונה קום, שער בית המלאכה של חיינו פתח, קום עזור לי להמשיך ביחד את מלאכת החיים", קוראת לביבה לבעלה לקראת הדקות האחרונות. בכל הפעמים הקודמות דמעתי כששמעתי את הטקסט הקשה הזה, וגם הפעם לחלוחית כיסתה את עיניי. שמונים שנה לחנוך לוין בהבימה, ואני אומר על ההפקה הזאת: "בראבו, בראבו, בראבו"!!!
