בין כתלי בתי הספר ביהודה ושומרון מזדקרת עוצמת פער בין איסור מוחלט בתורת ישראל לפגוע ברכושו של הַגֵּר, איסור להונות ולגזול אותו, ובין סלחנות רבה לנוכח העובדה, שמאות בתים בהתנחלויות הוקמו על נחלות קרקע פרטית של פלשתינים. חובה בתורה לראות את הגר כאזרח. זו המצווה היחידה בתורה, שהוזכרה שלושים ושש פעמים. אין עוד מצווה בתורה, כולל מצוות השבת, מצוות טהרה וכשרות, שצוינו שלושים ושש פעמים. בפרשת השבוע שלנו "אַחֲרֵי-מוֹת קְדוֹשִׁים" מודגשת מצוות היחס לגר כאל אזרח - "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר.... כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְכֶם וְאָהַבְתּ לוֹ" (ויקרא, י"ט, 33-34). יש סיבה לכך, כי אנחנו בני עם שחווינו את חווית המיעוט הלאומי בארץ זרה - כי גרים היינו בארץ מצרים. מצערת עוצמת הפער בין תכנים מוסרים של פרשת השבוע, שמשננים תלמידים בבתי הספר ביהודה ובשומרון, ובין מציאות כאובה בה הם חיים, שֶׁהַגֵּר אינו אזרח, אלא אזרח נכבש, שאדמתו נלקחה ממנו. בכתות בבתי הספר ברחבי יהודה ושומרון החובה כלפי הגר נתחמת רק בין ד' אמות של מלל ודפי ספר כתובים עדויים בהוד קדושה, אבל במציאות החיים ציווי מצוות היחס לגר חבוטים באלימות בליווי מלל בוטה וגס. יתרה מזאת מתקבלת כמובן מעליה מציאות, המאפשרת הקמת מאות יחידות דיור בהתנחלויות על אדמה פרטית של הגר. קשה לקבל את עוצמת הפער בין המדברים בשמה של התורה במצוות היחס לַגֵּר ובין יחס פוגעני במציאות היומיומית כלפי הַגֵּר. למרבה הצער, הם שאבו עידוד מפעולות כל ממשלות ישראל, שנקטו פעולות של פינוי פלשתינים מכפריהם כדי להקים יישובים יהודים במיוחד בשטח C. אֶל מוּל מַדַּי אֶל מוּל מַדַּי בַּמִשְׁעוֹל הַבָּא חֶבְרוֹן לוֹהֶבֶת דּוּמִיַּת הַצּוּק. אֶל מוּל הַפֶּרַח שֶׁעָלָה מִן הָהָר סָגַר עָלָיו הַסַּהַר שֶׁהֵלִיט כּוֹכָב. מִתּוּגַת הֶעָפָר וַחֲרוֹן הָאֲדָמָה הוֹלֵם בִּי חֲרוֹן הַנָּבִיא - "הוֹי מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת שָׁדֶה בְּשָׁדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוֹשַׁבְתֶּם לְבַדְכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".¹ פֶּתַח אהֶל כְּחֹם הַיּוֹם עַל דֶּרֶך צְרוּבַת חַמָּה בְּחַגְוֵי הַמִּדְרוֹן הַיּוֹרֵד חֶבְרוֹן רָאִיתִי רוֹעַת צֹאן, עֵדֶר צֹאן רוֹבֵץ עֲלֶיהָ עֵינֶיהָ לֵאוֹת תּוֹכַן רַכּוּת כְּבוּיָה מַגָּהַת בִּי פְּנֵי שָׁרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה. פֶּתַח אֹהֶל כְּחם הַיּוֹם עַל דֶּרֶך כְּרוּתַת עֲצֵי זַיִת בַּדֶּרֶך הַיּוֹרֶדֶת מִן הָהָר רוֹכֵן רוֹעֶה צֹאן צוֹבֵט לֶחֶם קָלִי עַל גֶּחַל לוֹחֵשׁ רַחֲשֵי גֶּחַל בּוֹעֵר תַּחַת דֶקֶל עַתִּיק יוֹמִין - מִבֵּין רִיסֵי סַנְסִנָּיו מַגִּיהִים בִּי עֵינֵי אַבְרָהָם, יִצְחַק וְיַעֲקב. השיר נכתב בהיותי חייל בשירות מילואים לפני חמישים שנה בדרום הר חברון - במתחם החרפה כמטחווי קשת מגגות רעפים אדומים של ציוויליזציה. כחייל כאבה לי החלוקה בין ציוויליזציה השמורה לבני עמי וחרפת מגורים השמורה לאחי הפלשתיני. במהלך שירות המילואים לבי היה עם כפריים ורועים בני הגר. מעיני רועַת צאן פלשתינית נשקפו אלי - שרה, רבקה, לאה ורחל. מעיני רועֶה צאן פלשתיני ראיתי את אברהם, יצחק ויעקב.