השורות הבאות נכתבות, כחריג, בסערת רגשות מהולה בהיגיון קר. מראש אני מתנצל בפני הקוראות והקוראים על מילים שחייבות להיכתב - מהראש ומהלב - בכאב על מצב החברה הישראלית. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל של 2023 הוא יום זיכרון כפול. במתכונתו המסורתית אנחנו מתייחדים זוכרים את אלו שציוו לנו את החיים בארץ הזו. מחבקים את המשפחות השכולות, שאין להן באמת נחמה. שלא זקוקות ליום הזה לזכור את יקיריהן. אותן משפחות שהגעגוע שלהן למי שהלך הוא געגוע אינסופי.
אבל יום הזיכרון הזה הוא גם שיאו של הקרע בחברת הרוב היהודי. אני מוציא - רק לצורך הדיון כאן - את ערביי ישראל מהשיח (למרות שהם אזרחים ישראלים וחלק מהחברה כאן הם אינם שותפים - פעילים - לקרע העמוק). חברת הרוב היהודי מנציחה את הקרע ולקחה אותו גם אל בתי העלמין הצבאיים, שם מוטלים מתינו. נכון - ראש הממשלה, יחד עם יאיר לפיד, בני גנץ ויואב גלנט, חתמו על קריאה לאיפוק ביום הזה. אפשר שהיא מנעה מחזות קשים יותר. די באלו שראינו. בבאר שבע, ברחובות, בעספיא.
ערב יום הזיכרון הזה כבר הזהירו אישי ציבור העוסקים בשכול על בסיס יומי כי בתוך המשפחות השכולות יש קרע. שאחים לא מדברים זה עם זה, למרות ששניהם שכלו את אותם מתים. אני חושב לעצמי מה עדיף? התלכדות סביב היום זה והנחת מחלוקות בצד או התמודדות עם המציאות הכואבת (פעמיים ביום הזה) וסבור כי חרף השסע, מוטב שלא היה חוצה את שער בית הקברות. אבל אנחנו הישראלים-היהודים כנראה לא יכולים להיגמל מזה. אפשר אולי להוציא את בית העלמין מהפוליטיקה (ראו מכתב "האחדות" לעיל). אי-אפשר להוציא את הפוליטיקה מבתי העלמין. גם לא הצבאיים.
ואז אני תוהה - ומשתף אתכם - כיצד ייראה יום הזיכרון באביב 2024? מה יקרה אז אם השסע לא ייסגר (הוא כנראה עוד יתרחב). מה נעשה כאשר נבין שהכלכלה הידרדרה עוד, שהאיומים ביטחוניים גברו (זה ילכד אותנו מול יריב חיצוני?), שאנחנו, אולי, כבר לא יכולים ליהנות משלום אזורי חלקי? שיוקר המחיה שובר שיאים? ושוב נלך לבתי העלמין. ושוב נבכה על מתינו. ועל עצמנו. ונחזור למראות מ-2022, כאשר גידפו את נפתלי בנט, אז ראש ממשלה, בבית העלמין. לקללות שהטיחו משפחות אלו באלו ביום הזיכרון של 2023. ומה יהא ב-2024?
נכון לרגע זה אין תשובה ברורה לכל אלה. קיים סיכוי של ממש שאת יום הזיכרון של 2023 נזכור יותר כמפלג מאשר כמחבר. הרעות, כמאמר השיר, נותרה בעת הזו רק בין אלו שהלכו מאיתנו. מה שברור הוא שיום הזיכרון של השנה העביר קו שבר ברור בין שני מחנות (אם לא יותר) שפעורה ביניהם תהום - זהותית, רעיונית ופוליטית. ואין מי שיגשר.