ביום שלישי 16 בנובמבר 1965 לא הופיעו עיתוני ישראל היומיים כולל הצהרונים וכן פסקו למשך יום שלם, שידורי החדשות והמלל בקול ישראל וזאת בשל שביתת מחאה של עיתונאי ישראל למשך כיממה כנגד חוק לשון הרע שעבר בכנסת בקריאה סופית ביולי 1965. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 עוסק בהגנת כבודו של אדם ושמו הטוב באמצעות הטלת איסור על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית. בגין העוולה האזרחית ניתן לקבל פיצויים וסעדים, ובהתקיים העבירה הפלילית יוטל עונש מאסר. דינים אלה אמורים לערוך איזון בין חופש הביטוי והעיתונות מחד-גיסא, לבין הזכות לכבוד ולשם טוב מאידך.

גילגולי חוק איסור לשון בארץ

חוק איסור לשון הרע נחקק כאמור ביולי שנת 1965, אולם קדמה לו חקיקה מנדטורית שקבעה אימתי יהווה פרסום לשון הרע עבירה פלילית או עוולה אזרחית. נוכח הרצון לאחד את הפקודות לחוק אחד וקוהרנטי, הוכנה עוד בשנת 1957 טיוטה להצעת חוק חדש של איסור לשון הרע. החוק ניסח מחדש את הכללים בעניין איסור לשון הרע. העלאתו לדיון בכנסת והבאתו להצבעה ולאישור המחוקקים התעכבה מספר שנים בשל ביקורת ציבורית והתנגדות מצד גופים שונים ובראשם גופי ומוסדות העיתונות בארץ שהגדירו כמה מסעיפיה של הצעת החוק כדרקוניים, כמו הסמכות לסגור עיתון שהורשע פעמיים ברציפות בכתיבת לשון הרע והצורך של עיתון להוכיח שבעת הפרסום הדברים לא רק שהיו אמת אלא שלעיתון היו גם הוכחות לך ועוד. לאור ביקורת ציבורית על טיוטת הצעת החוק, בוצעו בחוק תיקונים והוצאו ממנו כמה מהסעיפים עליהם נסובה עיקר הביקורת. בסוף 1963 הוגש לכנסת נוסח מתוקן לחוק. במאי 1964 ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת בראשותו של חבר הכנסת משה אונא מהמפד"ל החלה לדון בחוק איסור לשון הרע (המתוקן), שמעה משלחות של אגודת העיתונאים, נציגי ועדת העורכים, נציגי עורכי הדין ושופטים וקיבלה נציגים מארגונים ומגופים שונים שביקשו לחוות דעתם ולהשמיע השגותיהם לגבי חוק איסור לשון הרע המוצע.

העיתונות יוצאת למאבק בחוק לשון הרע

ב-21 ביולי 1965 אישרה כנסת ישראל סופית בקריאה שנייה ושלישית את חוק לשון הרע. החוק התקבל ברוב של 31 קולות חברי סיעות הקואליציה נגד 21 קולות האופוזיציה. בהצבעה הסופית נציגי מפלגות הליברלים העצמאים, רפ"י, פועלי אגודת ישראל ואגודת ישראל נעדרו מהישיבה. אחד מסעיפי החוק החדש שהתקבל מטיל את האחריות על פרסום לשון הרע בעיתון גם על בעלי הדפוס של העיתון. בין הוראות החוק שהתקבל כלול סעיף כי במשפט פלילי או אזרחי העוסק בלשון הרע (הוצאת דיבה) רשאי בית המשפט לאסור פרסום ברבים של הליכי משפט. הוראה זו נוגדת על פניה את עיקרון פומביות המשפט. סעיף אחר בחוק מאפשר הגשת תביעה לשארי בשרו של אדם שנפגע על-ידי לשון הרע ונפטר תוך שישה חודשים לאחר פרסומה. מיד לאחר שחוק איסור לשון הרע התקבל בכנסת הודיעו ראשי מוסדות העיתונות ובהם האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל וועדת העורכים כי הם מתנגדים לחלק מסעיפיו של החוק וטענו כי בניסוחו הנוכחי חוק לשון הרע לא זאת בלבד שפוגע בחופש העיתונות אלא אף פוגע בשירות העיתונות לערכים ציבוריים. בגילוי דעת שפרסמו מוסדות העיתונות בארץ, נאמר שציבור העיתונאים אינו נגד חוק לשון הרע אם הוא בא להגן על הפרט, אולם כמה מסעיפיו כפי שהתקבלו בכנסת "יפריעו לפעילותה התקינה של העיתונות וימנעו ממנה זרימה חופשית של אינפורמציה לציבור בשטחים חיוניים שונים ומהווים פגיעה בחופש העיתונות ובמילוי תפקידו הציבורי של העיתונאי". העיתונאים טענו כי החוק בניסוחו החדש הוחק בשלהי הכנסת החמישית בחיפזון תוך לחץ זמן מבלי לבחון לעומק את השלכותיו השליליות על חופש העיתונות ותבעו לשנות כמה מסעיפיו של החוק. ראש ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת ח"כ משה אונא דחה טענת העיתונאים ואמר כי לטענה זו אין אחיזה במציאות וכי לנציגי מוסדות העיתונות ולגופים נוספים ניתנה אפשרות במשך זמן רב להביע את דעתם בדיוני הוועדה עוד לפני שהחוק עבר בהצבעה בכנסת.