יש לומר זאת בקול רם וצלול: מה שהממשלה הנוכחית, שהכוחות המובילים אותה הם אותן מפלגות הפועלות במרחב הישראלי תחת שמות שונים והקוראים לעצמן בשם השקרי "הציונות הדתית", מנסה לעשות הוא רצח בדם קר של הציונות. מדובר על שינוי טוטאלי של האתוס היהודי ובעצם - שינוי המסלול של ההיסטוריה של העם היהודי ומיצובה של מדינת ישראל כמדינה גזענית, משיחית שלמעשה אין לה בעצם סיכויי להתקיים בעולם של היום - בטח שלא בעולם המערבי שאליו אנו נושאים עיניים ושבמסגרתו אנחנו רוצים להיות. מעבר לשלל הדברים הטובים, הרעים והמכוערים שקרו לעם היהודי במהלך קורותיו, יש, אולי, שלושה אירועים מכוננים ששינו את הכיוון שאליו המשיכה ההיסטוריה היהודית אחריהם. בראשיתה של ההיסטוריה של העם היהודי (שאולי איננה ראשית ההיסטוריה של היהודים, או כפי שנקראו, העבריים) מתארגנים שבטים למבנה פדרטיבי - או שמא קונפדרטיבי - עם מוקד פולחן מרכזי (המשכן) הממוקם באתר זמני (האוהל בשילה, למשל) . כאירוע המכונן הראשון לעניין זה אפשר לראות במהפיכה שהפכה את ירושלים למוקד הפולחן ולמרכז של העולם היהודי. זה קרה אחרי הטראומה של גלות שומרון. אפשר שמי שהחל במהפיכה הזאת היה המלך חזקיה כבר מיד לאחר חורבן ממלכת שומרון (ישראל) ב-722 לפני הספירה אבל עיקר המעשה מיוחס לנינו של חזקיה, המלך יאשיהו ולצווים מטעמו לעניין זה שבאו לעולם מאה שנים אחר-כך, ב-622 לפני הספירה. מהפכת הנגד, שאולי נכון לקרוא לה "מהפכת יבנה", או "מהפכת בבל", שאיפשרה את המשך קיומו של העם היהודי מחוץ לארץ ישראל, נעשתה על-ידי המנהיגות הרבנית שנאלצה, עם נפילת ירושלים, להתחיל היסטוריה יהודית שאין בה מרכז פולחני יחיד. מה שעשו הרבנים היה לנתק את מקום הפולחן מעצם הפולחן ולהמיר אותו בקוד התנהגותי שהוא יהיה זה שמלמד על הזיקה של אדם לעמו ולדתו. זה איפשר ליהודים להמשיך להיות יהודים ללא קשר למקום מושבם. מבחינות רבות, היה בכך תיקוף להנחייה של הנביא ירמיהו שלאחר היציאה לגלות בבל קרא לעם (בפרק כ"ט, פסוקים 7-5): "בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ-שָׁם וְאַל-תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל-יְהוָה כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם". יתרה מכך, כמו ירמיהו לפניהם, שהזהיר, בפסוק העוקב, מפני אותם נביאי-שקר ושאר שרלטנים המבטיחים, אולי, את בואו של משיח וחידוש ריכוז הפולחן ("כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל-יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר-בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם וְאַל-תִּשְׁמְעוּ אֶל-חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים"), גם הם מזהירים מפני יציאה כנגד ההסדרים המקומיים שבמקומות מגוריהם של היהודים וההסדרים הבינלאומיים. לעניין זה אפשר להזכיר גם את האיסור להתגרות באומות העולם (מסכת כתובות קיא, א) כמו גם את דיוני החכמים בסוגיות של "דינא דמלכותא". המעבר לשיטה שבה ניתן לקיים אורחות חיים ומנהגים דומים במקומות מחייה שונים איפשר, למעשה, את ההמשכיות של עם שלו מסורות משותפות ועולם תרבותי שעל אף הגיוון שבו מקיים התייחסויות למקור משותף. עם זאת, היה לכך מחיר: כייוון שלרבים מבני הע היהודי לא היה די בכך ומכל מקום לא היה בכך מענה עבורם, הם עשו מה שעושים אנשים כאשר הם חשים מצוקה -עוזבים. ואכן, חלקים גדולים מבני העם היהודי פשוט היגרו מן היהדות. אמירה זאת נתמכת על-ידי חישוב דמוגרפי המלמד כי אם לאחר כשלון מרד בר כוכבא, לפי המקורות, נותרו ביהודה (בלי להביא בחשבון את יהודי הגליל שלא השתתף במרד ולפיכך גם כמעט שלא נפגע כלל מתוצאותיו) לפחות 2.5 עד 3.5 מיליוני יהודים לפי המינימליסטים, הרי שאילו היה הכל תקין בעם - ואפילו כאשר מביאים בחשבון פְּחַת מחמת מלחמות, מחלות והגירה ממוצעת - היה עם ישראל היום מונה משהו כמו 70-60 מייליון יהודים!. המחיר היה אומנם כבד אך מנגד, העולם היהודי והחיים היהודיים המשיכו להתנהל בקהילות השונות, תוך שמירה על ייחוד ובמרבית המקרים, תוך שמירה גם על היפרדות פיסית משאר תושבי המקום - לעיתים, כתוצאה של בחירה ולעיתים תכופות אף יותר, כתוצאה של הכרח וכפייה מצד השלטונות המקומיים. ואז, בשלהי המאה ה-18 וביתר שאת במאה ה-19, באו לעולם, בעצם, בעיקר לאירופה, התפיסות - והתנועות - הלאומיות. עיקרן של אלה נסוב סביב התובנה שהריבונות היא עניין אנושי ולא חוץ אנושי, כפי שגרסו התפיסות הדתיות, בעיקר אלה של הדתות המונותיאיסטיות - היהדות, הנצרות והאיסלאם. אולי יותר מכל התפיסות הללו של ריבונות האדם באות לידי ביטוי במהפכה האמריקנית, שבה לראשונה בא חבר אנשים ואומר בהכרזת העצמאות שלו כי "We, the People" הם אלה התובעים עצמאות ומיד בעקבותיה, במהפכה הצרפתית שמבהירה כי פירושה של עצמאות כזאת היא "Liberté, égalité, fraternité" עבור האנשים. ולצורך הגשמתם של אלה באה לעולם המדינה האזרחית. ובעקבות - או עם - ההתעוררות הלאומית באירופה, ששיאה במחצית המאה ה-19 עת שעריה המרכזיות של אירופה סערו ובערו, בעיקר בפברואר ומרץ 1848, התחילו להתעורר תחושות דומות גם בקרב היהודים, בעיקר אלה מהם שהיו מעורבים בתחייה הלאומית במקומות בהם ישבו ואשר נהנו מהאמנסיפציה והנורמליות שזו הביאה עימה. וכך החלה המהפכה הבאה של העם היהודי - זו שהביאה עימה התנועה הלאומית היהודית: הציונות. הציונות, יש לזכור, היא תנועה לאומית ובמרכזה עומדת - כפי שהדבר בכל תנועה לאומית - התפיסה שהריבונות איננה ולא יכולה להיות חוץ-אנושית. הציונות, כמו כל תנועה לאומית, היא תנועה שהיא איננה ולא יכולה להיות דתית. מבחינה זאת, הציונות הייתה הסוכנת המרכזית של המודרניזציה ואותם יהודים אורתודוקסים שרצו ליהנות ממה שהמודרניזציה הביאה עימה, הקימו את תנועת המזרחי שהצטרפה לתנועה הציונית שהייתה עבורם הגשר שאיפשר את שילובים בתרבות המודרנית. ויש לזכור: הצטרפות המזרחי לא הייתה מתוך הזדהות עם מטרות הציונות. הדבר הובהר היטב: המזרחי יהיה שותף בהליכים הארגוניים ובהם בלבד, ללא שותפות רעיונית. מבחינתם היה בכך יתרון עצום. מחד-גיסא, האורתודוקסיה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם עקרון המדינה, שממנו נובע ההכרח בחוקה ובהפרדת הדת מן המדינה, כחלק מעיגון הריבונות האנושית. אולם, משעה שהצטרפו לתנועה הציונית, יכולים היו היהודים האורתודוקסים של הציונות הדתי ליהנות מהחתירה של הציונות החילונית למודרניזציה ונורמליות, כאשר הם מספקים למנהיגות החילונית של הציונות חבל שיקשור את הציונות אל ההיסטוריה היהודית במראית עין של המשכיות - לצד היותה מהפכה שתכליתה שחרור מהנתק הההרכחי של היהדות כדת מתפיסת המדינה. בכך הוקם מערך של ברית בלתי קדושה בין הממלכה ובין אותם גורמים דתיים שאיפשרו את מראית העין של ההמשכיות הזאת. החילונים היו מוכנים לשלם את המחירים, הכלכליים, החברתיים והמדיניים של האנומליה הזאת, אולי כי זה איפשר גם להם להתרפק על אגדת ההמשכיות. זאת, למרות שמראשית ימיה של מדינת ישראל היה ברור כי המערכת הדתית איננה יכולה לקיים מדינה. כך היה כאשר נעשה ניסיון - שנכשל, כמובן - לבחון אם אפשר לבנות כאן מערכת משפט דתית. מאוד מהר התברר למערכת הדתית שהיא זכתה לכך שיש בארץ רוב חילוני שלא רק יכול לבנות ולקיים מערכת משפטית אזרחית וחילונית המותאמת למדינה מודרנית, אלא יכול לקיים מדינה על כל סממניה. חיבור הדת והמדינה - סתירה מוחלטת לרעיון הציוני העובדה שהמערכות החילוניות המשיכו לאפשר לציונות הדתית ולמעשה, גם לחרדים, להשתתף במעשה השלטון - במידה רבה בלי שחויבו לשאת באחריות - בנתה אצל אלה תחושה של "אני ואפסי עוד" - שאי-אפשר בלעדיהם ושהם אלה הנותנים לגיטימציה, איצטלה "יהודית" למדינת ישראל. יתרה מכך, נראה שתהליכי מדרניזציה, שאינם אלא פועל יוצא כמעט ברור-מאליו מהמציאות של מדינה מודרנית, אומצו לא רק על-ידי בני הציונות הדתית, אלא גם על-ידי חלקים הולכים ומתרחבים של הציבורים החרדיים. עם השנים התפתח פרדוקס: לצד השינויים, לעיתים רדיקליים, בדפוסי החיים של האורתודוקסיה החרדית, מתגברות הזיקה וההשפעה הדתיות על החיים הציבוריים במדינה. במובן מסוים, היה בכך מימוש - ולו חלקי - של חלום ישן של הציונות הדתית: חיבור הדת והמדינה, מה שכמובן עמד בסתירה מוחלטת לרעיון הציוני, לרעיון הלאומי ולרעיון של ממלכתיות אזרחית. התהליך הזה קיבל זריקת מרץ של סטרואידים אחרי מלחמת ששת הימים ועוד יותר מכך, אחרי מלחמת יום כיפור. ההתנחלות בשטחים הכבושים, שהצליח לרתום אליו גם חלק מהחילונים, הוצג בידי המתנחלים כמימוש אותו חיבור שעליו חלמו בין דת ומדינה. אם עד אז הייתה הציונות הדתי מעין "סרח עודף" של התנועה הציונית בעודה נדחקת גם לעמדת הצטדקות אל-מול האורתודוקסיה החרדית, הרי עתה הפכה ל"מבשרת גאולה" - לעמוד האש ההולך לפני המחנה, לממשיך המרכזי של מעשה ההתיישבות שהיה הסממן המרכזי של המפעל החלוצי-ציוני של טרום המדינה שעתה נוסף לו גם פן משיחי-דתי. כך הצדיקו המתנחלים את מעשיהם, שנעשו תוך שהם מפרים ברגל גסה את הממלכתיות ועוברים, בהתרסה, גם על החוק הבינלאומי. ובתוך התהליך הזה - וכחלק אינטגרלי ממנו - אפשר גם לראות את תהליך ההתחרדות שעבר על הציונות הדתי, המנסה לשלב אורתודוקסיה דתית מחמירה בלבוש מודרניסטי, תוך שהוא מייעד לחילונים ולממשלה את התפקיד של "חמורו של משיח". החמור של המשיח בועט ועתה הגיעה, לשיטתם, השעה למהפכה האחרונה - אותה מהפכה שתאפשר להם שליטה בלתי-מבוקרת ובלתי-מפוקחת על הממלכה. אלא שבכך יש מתכון לאסון ידוע מראש: כיוון שאי אפשר ליישב את הסתירה המובנית שבין ריבונות אנשית וריבונוות חוץ-אנושית, הרי שכל ניסיו לכונן ממלכה דתי נועד לכשלון עם סוף ידוע מראש: התרסקות מוחלטת. מבחינה זאת, כל ניסיון להגיע לפשרה נדון ממילא לכשלון. לאור הניסיון, המוצלח מבחינתם, של הזמן שחלף מאז 1967, שבו החילונים במודרנים והליברלים נשאו תוך שתיקה את ההתנהגות של הציונות הדתי והמחנה החרדי, שאליהם התמסרו יורשי התנועה הרביזיוניסטית (שכבר לפני מאה שנה פרשו מהתנועה הציונית), נדמה היה להם, כנראה, שגם את המהפכה שמשטרית יוכלו להעביר בקלות. אלא שנסתבר שכאן היה אותו קש ששבר את גב הגמל והתוצאה הייתה ההמונים שיצאו לרחובות וממשיכים לעשות זאת. בקרב ההמונים הללו רווחות דעות ואנונות שונות. אבל נראה שמאחד אותם דבר אחד: פשוט נמאס להם להיות חמורו של משיח וכיוון שהם מבינים שהם אלה הנושאים את המשא הזה של הממלכה, הם רוצים לגרום לכך שהממלכה הזאת - מדינת ישראל - תהייה מדינה נורמלית ומודרנית, שבה יש חוקה ושבה מופרדת הדת מהמדינה, כפי שהדבר ראוי שיהיה במדינה אזרחית בת 75. ואולי זה אפילו יצליח להם.