מאז שאנחנו עומדים על דעתנו אנחנו חיים בעולם בו הבנק הוא הוא המקום להפקיד בו את הכסף שלנו. בגיל 15 הבנקים מחזרים אחרי הלקוחות הצעירים לבוא ולפתוח חשבון בבנק ולהפקיד בו את המעט כסף שיש בידם וזאת מתוך הנחה שהחשבון הראשון שיפתח הוא זה שילווה את האדם עד יום מותו. עסק בנקאי הוא מאוד פשוט אך מצד שני מאוד מורכב. פשוט בהבנה - הבנק משלם ריבית על הפיקדונות ללקוחות שלו וגובה ריבית על ההלוואות שהוא נותן. ההפרש בין המספרים הוא הרווח. מרווח המימון. נכון, יש מוקדי רווח נוספים כמו השקעות שהבנק מבצע, עמלות שונות ועסקי בנקאות נוספים אך הליבה זה מרווחי המימון. ככל שיגדלו כך הבנק ירוויח יותר. אין לבנק כל צורך להחזיק את כל הכסף המופקד בו. הבנק פשוט עובד איתו, מלווה אותו ומשקיע אותו כך שבשורה התחתונה הבנק מחזיק סביב 10% בלבד מהכסף שהופקד בו. נכון, אם כל הלקוחות ירצו את הכסף, הבנק לא יוכל לבצע זאת. מוקש. וכאן נכנס הצד המורכב יותר - הפן הפסיכולוגי. הציבור חייב להאמין שהמערכת הבנקאית תעמוד בהתחייבויות שלה. גם הבנקים, בינם לבין עצמם, חייבים להאמין שהבנקים מסביב ייעמדו בהתחייבויות שלהם. משבר הסאב-פריים בשנת 2008, שהחל בארה"ב, היה בדיוק מהסוג הזה - משבר אמון. היה חשש וחוסר אמון גדול במערכת הפיננסית בעולם, שיהיו גופים שלא יעמדו בהתחייבויות שלהם וזה ממש גלגל שמניע את עצמו ומדביק את כולם. סכנה פיננסית אדירה. בימים אלו ממש הושלמה עסקת רכישת הבנק ה-14 בגודלו בארה"ב - פירס ריפבליק בנק (סימבול: FRC). הבנק פשט רגל. המנוע היה אירועים פיננסים שפגעו בבנקים האזוריים בארה"ב. לאור עליית הריבית החדה נוצר מצב בו הריבית שניתן לקבל מאגרות חוב ממשלתיות קצרות מועד - גבוה יותר מהריבית שהבנק נותן על אותו פרק זמן. הגיוני שהלקוחות יבצעו מעשה ובמקום לקבל ריבית נמוכה מהפיקדון הבנקאי יסיתו כספים לריבית גבוה יותר, יממשו את הפיקדונות ויקנו אגרות חוב. כמו שכתבתי - לבנק אין את כל הכסף של הלקוחות שלו ולכן כשהרבה לקוחות דורשים לממש פיקדונות נוצרת לבנק מצוקה אמיתית עד למצב כי יציבותו מתערערת עד לחשש מקריסה. וזה בדיוק כמו גלגל שמזין את עצמו וכך עוד ועוד לקוחות חוששים המבקשים להציל את כספם ולמשוך כספים (שלא קיימים בבנק). השם של אירוע כזה נקרא "ריצה אל הבנק" (RUN ON THE BANK) וזה האירוע האחרון שרוצים לראות במערכת הפיננסית בכל מדינה בעולם והוא הרה אסון למערכות הפיננסיות.