אחד המרכיבים החשובים של הרפורמה המשפטית צריך היה להיות העמדתם של היועמ"שים במקומם הראוי ועל-פי חוק, כך שלא יוכלו לפעול בשרירות ולכפות את רצונם על משרדי הממשלה השונים. צעד זה נראה חשוב יותר ודחוף יותר ומעורר פחות התנגדות מאשר תיקון ההרכב של הוועדה למינוי שופטים. קל וחומר שהוא היה חשוב יותר ודחוף יותר מעיסוק בחוקים צדדיים וטפלים לעומת עיקרי הרפורמה. הכוונה לחוקים כמו החמץ, המתנות, דרעי, ועוד. חוקים שוליים כאלה מזהמים את הרפורמה ומקשים על קידומה. לעתים נראה שהיועצת המשפטית לממשלה פועלת כרשות-על, מעל הממשלה, שרק לאחרונה הוקמה על סמך תוצאות הבחירות ורצון הריבון. בית המשפט העליון קבע שראש הממשלה נתניהו יכול להיות מועמד לראשות הממשלה וגם להיות ראש ממשלה, ושעליו להימנע מניגוד עניינים. אבל, ההימנעות מניגוד עניינים חלה לא רק עליו, אלא גם על היועמ"שית. כאשר עניין התפקיד והמעמד של היועצים המשפטיים בכלל ושל היועץ המשפטי לממשלה בפרט הם אחד מעיקרי הרפורמה, עיסוקה של היועמ"שית בנושא זה עלול להעמיד אותה במצב של ניגוד עניינים. הן מדובר בתפקיד שלה ובסמכויות שלה, ועל כן עיסוק שלה במרכיב זה של הרפורמה סביר שהיה מחייב אותה לפסול את עצמה. ריבוי הסמכויות של היועמ"ש הביא להתפתחות סתירות ביניהן. כך, למשל, לא סביר שמי שמעורב בניסוח החוק יעסוק גם באכיפתו. כך, למשל, לא סביר שמי שמייצג צד אחד, צד התביעה, יוכל להיות גם פרשן ניטרלי של החוק. פרשן ניטרלי של החוק אמור לא להיות מעורב במשחק הפוליטי, ואילו המציאות מראה שהחלטות היועמ"ש ופעולותיו עלולות אפילו לקבוע מי יהיה ומי לא יהיה ראש ממשלה בישראל, ולמי יש זכות להיבחר, וממי נשללת זכות זו. ועוד לא דיברנו על הוצאה לנבצרות. מה יכול להיות פוליטי יותר מכך?!