האוליגרכיה המשפטית שלנו מינתה את עצמה לשומרת הסף העליונה שלנו. אבל הסף של איזה בית? של כולנו? ומפני מי?
ניתן היה לחשוב ששומרת הסף תגן לפחות על החוקים העקרוניים ביותר שלנו. למשל, שבית המשפט שלנו לא יאפשר למי שאינו מקבל את הלגיטימיות של עצם קיומה של מדינת ישראל, ליטול חלק בדמוקרטיה הישראלית. אבל לא. מסתבר שבניגוד לדעת הרוב הגדול בעם, המשתקפת גם בחוק יסוד הכנסת הקובע שרשימת מועמדים השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לא תשתתף בבחירות לכנסת, שומרי הסף שלנו דווקא כן מאפשרים, פעם אחר פעם, לרשימות כאלו להיבחר לכנסת.
דומה לפעמים שהבית שעליו שומרים הנעלים מבין שומרי הסף שלנו הוא קודם כל הבית הפרטי שלהם, כפי שהם קוראים לו. "אני הייתי משנה לנשיא בית המשפט העליון. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו", הזהיר בראיון רדיו השופט מישאל חשין, בהיותו כבר בדימוס, את פרופ' דניאל פרידמן כשהתמנה לפני שנים לשר המשפטים וניסה לבצע רפורמה במערכת המשפט. באותו ראיון השופט חשין אפילו דימה את פרופ' פרידמן לשטן ואת עצמו לגלדיאטור, לא פחות ולא יותר.
אבל במקום גלדיאטורים, אנחנו נסתפק בתואר סלקטורים. ואכן, השופט חשין היה חלק מקאסטה ענפה ורחבה של סלקטורים המורכבת מן המורמים-מעם, כל אלה השומרים על המועדון של בעלי משכורות ופנסיות תקציביות שמנות, של יועצים משפטיים, של דירקטורים בחברות מכובדות, של בכירים של צה"ל, משטרה, שב"כ, וגופים אחרים במימון ציבורי, של האקדמיה, וכמובן של התקשורת הנכונה שמבינה עניין.
והסלקטורים הללו דואגים לשני צידי הסף של המועדון. פנימה הם דואגים להיטיב עם מי שבתוכו. ודמי החבר הנדרשים? הסכמה וציות לכללי המועדון, הכרה בלגיטימיות של שליטיו והגנה מוחלטת עליהם, תמיכה באמצעי השליטה שלהם ואימוץ ללא עוררין של הערכים שאותם הם מכתיבים.
ומה באשר לאלה שלא עברו את מיון הסלקטורים ונותרו מחוץ למועדון, כלומר לירודים בינינו, בין אם הם מדברים עם הידיים ובין אם לאו? אלה הם למשל משפטנים בעלי שם שאם חלילה יתמנו לשופטים, ברור שהם עלולים לא לשפוט משפט צדק, כשבחוסר סבירות ובחוסר מידתיות הם עוד יתייחסו אל לשון החוק שנקבעה על-ידי הרשות המחוקקת ולא אל "תכליתו", שנקבעת על-ידי מנהיגי הבית הפרטי של חשין; או אלה הם חיילים בסדיר ובמילואים שיעדיפו לציית להוראות הממשלה כפי שמחייב אותם החוק ולא להוראות של סלקטורים; וגם אלה שחשוב להם להיות יהודים במדינה יהודית, כאלה שמניפים רק את דגל ישראל ואינם מעוניינים ב"העדפה מתקנת" למשפחות מחבלים, למסתננים מאפריקה ולארגונים זרים בעלי אג'נדות אנטי-ציוניות. אומנם כל הירודים האלה הם הרוב במדינה, זה נכון. אז מה?
אבל אומרים לי שבכלל לא הבנתי, ושעיקר תפקידם של השומרים על הסף הוא לשמור על שלטון החוק. זה נכון מאוד. הם אכן שומרים שהחוק, בעיקר החוק הפלילי, לא ייכנס למועדונם. מי שחבר בבית השמור יכול לעשות מה שבא לו: לסגור את איילון, לשבות שביתות פרא בלתי חוקיות, לפרוץ לטלפון של ראש לשכת עורכי הדין, להדביק טלפונים של למעלה מאלף אזרחים, ובכללם עובדי ציבור ונציגי ציבור, ברוגלות באמצעות צווים שהוציאו המופקדים על שלטון החוק באופן תמוה מבתי משפט, לסרב לשרת במילואים, להצהיר שיסרבו להגיש טיפול רפואי לפצועים בעלי דעה פוליטית מסוימת, לתקוף ולכלוא בביתם חברי כנסת, למסור שדה גז לאויב ללא ההליך שנקבע בחוק, ועוד ועוד.
אבל אל דאגה. ההליך הפלילי במדינת ישראל לא נותר עזוב וזנוח. כי אלה שאינם משתייכים לבית החסינים, מקבלים את המשפט הפלילי במנות כפולות: גם בצורה של חקירות במשטרה ואיומים בפתיחת תיקים פליליים נגדם או סתם באיומים הנוגעים לחייהם האישיים כדי להבטיח שיתנהגו יפה, וגם בהגשת כתבי אישום, יהיו מופרכים ככל שיהיו. המופרכות כשלעצמה הרי אינה מהווה מכשול, כי ממילא יש בשיטה שיצרו שליטי החוק רק זיכויים בודדים לכל אלף כתבי אישום.
ומה עם דמוקרטיה, שוויון בפני החוק או הגנה על זכויות אדם של מי שנמצא בצד הלא נכון של הסף? אם ניסיתם להצחיק אותם, עושה רושם שלסלקטורים שלנו אין חוש הומור.
