יוסי שריד היה מבקרו החריף של משה דיין. הם היו צהובים זה לזה. באחת מהפעמים הרבות ששריד ואני שוחחנו במזנון הכנסת (געגוע עז) ראינו במפתיע את דיין קם משולחנו ליד החלון, מתקרב ומגיב למאמר או לנאום של יוסי: "תכתוב מה שתכתוב, אבל דע לך שאיני גובה כסף על הרצאות לארגונים יהודיים בארצות הברית", וחזר לפינתו אחרי ששמע משריד תודה, וזה הבטיח כי לא יחזור לכתוב זאת, ואולי גם אמר כי יתקן.
שריד היה נפעם. זו פעם ראשונה שהוא ניגש לדבר אתי, ציין, והוסיף כי המחווה של דיין מעידה עד כמה רבה השפעתה של הכתיבה. כיוון שעברנו לדבר בה, ורוחו של יוסי הייתה עליזה, העיר ברוח מבודחת: "לפעמים נדמה לי כי בעד ניסוח מבריק אני מוכן לפרסם משפט גם אם אינו משקף בדיוק את עמדתי". כי הוא אהב לכתוב. כי הוא ידע לכתוב. והוא הוריש זאת לבנו ישי שריד, שזה עתה סיימתי לקרוא את ספרו "מגלה החולשות".
זה רומן חושף, שואב. יש בו הכל. הורים מסוכסכים. אחות שהתדרדרה. שכן משוגע להגנת הצומח. הטכנולוגיה המודרנית לגווניה, שכה מקלה על החיים וכה גוזלת את חרות הפרט. זו אשר צעירים כישרוניים עד אין קץ והגונים במהותם נופלים ברשתה לשרת תוך התקרנפות מגפתית ברוחם ובנפשם את הדיקטטורות והעולם התחתון עד לנפילתם.
איני מספר כאן את הסיפור במלואו כדי לא לקלקל לישי שריד את המאבק על מכירת "מגלה החולשות" בחנות הספרים. ראוי שהספר ייקנה, אך כמו לאביו יוסי גם לי היה פיתוי לפענח כאן ועתה את הסוד כי זהו הניסוח שכל אוהב כתיבה מתקשה להימנע מלתת לו ביטוי.
אולי לא אתאפק רק במעט ואומר כי אם אפגוש בישי שריד, שהוא עורך דין במקצועו, אשאל אותו אם נכון שדמות הגיבור נגזרה מקצין המודיעין תומר, שהוגש נגדו כתב אישום חמור ובחר לשים קץ לחייו בכלא. כן, וכראוי לרומן רומנטי, בפוסט הנוכחי הסיום נקשר בהתחלה: ישי שריד וד"ר רחל שיאון (דיין) - בנו של יוסי ונכדתו של משה - הם בני זוג וראשי משפחה. איך נאמר במקורות? מאז גמר לברוא את העולם יושב האלוהים ומזווג זיווגים.
