במסגרת דוקאביב, הפסטיבל הבינלאומי לסרטים דוקומנטריים, המתקיים כל שנה בעיקר בסינמטק ת"א וגם במוזאון ת"א, הוקרן הסרט "יוסי שריד" (שולה ודנה הפקות, במאי אבידע ליבני) לפני אולם מלא וקהל סקרן שאף מחא כפיים לשריד. הסרט, שנעשה פוסט-מורטום, מצליח להעביר את רוחו ודמותו של הפוליטיקאי הנדיר ואיש הרוח המרתק. יוסי שריד נולד ברחובות לאביו יעקב שניידר שהיה חבר מפא"י וכיהן כמנכ"ל משרד החינוך. אביו עיברת את שם משפחתם לשריד, מאחר ששרדו בשואה. הם עלו לארץ בשנת 1934 מעיירה בפולין דאז. אמו עבדה כמורה אך הפסיקה את עבודתה כשנולד יוסי, כדי להיות לצידו כל הזמן. יוסי היה הבן השני אחרי אחותו שעבדה גם היא בהוראה. שריד מספר שעד גיל 21, אז התאבדה אמו שסבלה מדיכאון, הייתה נוהגת לרחוץ אותו. גם כשחזר מהצבא, בתירוץ שדווקא אז הוא זקוק לניקוי יסודי. בסרט מצולם בנו שאומר כי מעולם לא שאל את אביו על אמו, כי ראה שזה פצע פתוח ולא רצה להכאיב לו. מבחינת הצופה נראה שכן היה מקום להתעמק כאן, כי ברור שאמו השפיעה עליו מאוד ואולי אפשר היה למצוא כאן פתח לאופיו המרדני, לשנינות ולאירוניה החדה בדבריו. אולי ממנה למד לשמור על היושרה וניקיון הכפיים, לא להיכנע לסחטנות, גם במחיר איבוד מקומו הפוליטי. שולה שפיגל, מפיקת הסרט (שולה ודנה הפקות) אומרת כי עשתה את הסרט באהבה ליוסי שריד, אולם זה לא מנע ממנה לצטט גם אמרות נגדו, כמו אלו של רה"מ לשעבר, אהוד אולמרט, שנכח באולם הסינמטק, ולבטח לא הרגיש נוח ביותר לשמוע זאת מפיו שלו. שריד היה אדם נאור, איש אשכולות, בעל תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה ותואר שני במדעי המדינה. הסרט מלווה אותו במהלך הקריירה שלו מאיש תקשורת ברדיו ובעיתונות, סופר ומשורר, ועד כניסתו לפוליטיקה. "זה היה בטעות", אומר שריד. הוא התבקש לכהן כדובר 'המערך' ולאחר שקילת הרעיון הסכים. ושריד, כתמיד, נכנס לכל תפקיד בכל המרץ והכישרון שלו.

קריירה פוליטית

בשנת 1974 נכנס שריד לכנסת מטעם סיעת המערך (שהפכה לימים למפלגת העבודה), ובהמשך עבר למפלגת מרצ על גלגוליה השונים ואף עמד בראשה. שריד כיהן ברציפות עד לשנת 2006, ונחשב לאחד הסמנים השמאליים של הפוליטיקה הישראלית. ב-1993 מונה לראשונה לתפקיד שר בממשלת רבין, והמשרד לאיכות הסביבה הופקד בידיו עד לשנת 1996, אז עלה הליכוד לשלטון. בשנת 1999, עם הקמת ממשלת אהוד ברק, מונה שריד לשר החינוך, אך לאחר כשנה התפטר בעקבות סכסוך בין מפלגת מרצ לש"ס. שריד לא נכנע לבקשת ברק לתת לש"ס תקציבים ממשרדו, כי לדבריו לכל תקציב היה כבר יעוד מסוכם. "תן להם מהתקציב שלך", אמר לברק. ברק שקל מי יותר חשוב לו להמשך ממשלתו ובחר בש"ס שהיו לה 17 מנדטים לעומת 10 מנדטים של מרץ. שריד לא נכנע ללחצים להישאר בתפקידו והתפטר. כאשר נפלו קטיושות על קריית שמונה, שריד ומשפחתו עברו לגור שם, כאות הזדהות. פעמיים בשבוע הוא לימד שם אזרחות בבית ספר. למרות שגרו בדירה צנועה בת שני חדרים (הוא, אשתו ושלשת ילדיהם) הוא נחשב בעיניהם "מתנשא" ורוב התושבים הצביעו ליכוד. למרות שהתנגד למלחמת לבנון הראשונה, לכשפרצה - התגייס לשורות הצבא, למרות שהיה כבר בגיל פרישה מצה"ל. במהלך שנותיו הרבות בכנסת נחשב לאחד הפעילים הבולטים נגד שחיתות, ובתחילת דרכו אף שיתף פעולה עם הח"כ הצעיר אהוד אולמרט, שלימים הורשע בשוחד. שריד פעל רבות למען תהליך השלום - הן עם הפלשתינים והן עם סוריה - ולמען הגדלת תקציבי התרבות. שריד נפטר בגיל 75 (2015) מבעיות לב ודמותו נשארה חרוטה בזיכרון הקולקטיבי כלוחם נגד שחיתות, שר חינוך מוערך, אישיות רבגונית ומרתקת.