פרשת "בְּהַר" ממשיכה להשרות לנו את האווירה של הביטוי "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ" מספר "ויקרא" בפרק י"ט ובפרשת "קְדוֹשִׁים" בפרק כ"א בפרשת "אֱמֹר". בפרשה שלנו, פרשת "בְּהַר", הקדושה באה לידי ביטוי לא במישור דתי, אלא בהיענות למצפן ולמצפון החברתי-הסוציאלי, התובע מכל אחד מאתנו להקשיב לקול האנושי של אזרח, אשר הגיע למצב כלכלי קשה מנשוא. תביעה זו באה לידי ביטוי בדרישה לגלולת ערנות ולא להפקיר מי שהגיע למצב "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ" ("ויקרא", פרק כ"ה, פסוק ל"ה). פרשת "בְּהַר" מבהירה לנו, שהחברה הישראלית חייבת ליצוק בתוכה נדבכי קיומיות חברתית שוויונית, בה יש איסור מוחלט על באי החברה לאפשר מציאות, בה "יָמוּךְ אָחִיךָ". ואם זה קרה, חובה מיד לחלצו. לצערי, אנו עדים לעוצמת פער תהומית בין השמימיות האידאית הערכית, שפרשת השבוע שלנו על מכלול דפוסיה המוסריים משדרת לנו ובין המראות הקשים, שחיי החברה הישראלית חוֹוָה אותם במציאות היום-יומית. אין היום קשב לערכי פרשת "בְּהַר", אם המציאות הישראלית העכשווית חוֹוָה גילוח ותספורות של סכומי עתק לבעלי הון, אך אינה ממהרת לבצע את הגילוח הפעוט או תספורת לחובות של לַמָּך וְלָרָש, שנקלעו לקשיים בפירעון משכנתה, ומצאו עצמם ובני משפחתם ברחוב. למרבה הכאב, אנו עדים במציאות חיינו לעדויות על מקרים לא מעטים של התנכרות בחסות החוק "לַמָּך" ו"לָרָש". השבוע, המפגיש אותנו עם ערכי פרשת "בְהַר" לקראת תום קריאת פרשות השבוע בספר ויקרא, מחייב אותנו להקשיב לקול הזעקה העולה מתוך המציאות "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ". פרשת "בְּהַר" מאתגרת אותנו כחברה במחויבות שלנו למנוע נפילה והתמוטטות של הפרט מבחינה כלכלית. אם אדם נפל, יש להושיט לו מיד יד תומכת ומחלצת. כחברה מחויבותנו למנוע, שאדם בחברה יָמוּךְ. אני מביע את כאבי לנוכח עוצמת הפער בין ערכי התביעה המוסרית של המחוקק בפרשת "בהר" ובין היישום במציאות יומיומית עכשווית. נדבכי הקיום שלנו כחברה זועקים, שנממש בחיי היום-יום את ערכי פרשת "בְּהַר" ולא נותירם רק במישוריות השמימית הספרותית. הביטוי "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" הוא ייחודי לפרשת שלנו, הוא מופיע בפרשה שלוש פעמים - בפסוק ל"ה, בפסוק ל"ט ובפסוק מ"ז. אבות דרבי נתן רואה במילה "מָךְ" אחד משבעת הכינויים לביטוי של עוני: עָנִי, רָשׁ, דָּךְ, דַּל, אֶבְיוֹן, מִסְכֵּן וּמָךְ. פרשת "בְּהַר" מדגישה בפרק כ"ה את המחויבות שלנו כחברה למנוע התרוששות של אדם מנכסי קיום בסיסיים כמו בית ושדה. מצער, שכיום איננו מחייבים את הבנקים ברוח פרשת "בְּהַר" למנוע סילוק משפחה מביתה, אם לא עמדה בהתחייבות כספית כתוצאה ממעידה כלכלית. בפרק כ"ה נדרשת החברה למצוא פתרון למצב "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", שאין בידיו כלים לחלץ את עצמו, את ביתו או את שדהו מאיימת נושים. זו פשיטת רגל מוסרית שלנו כחברה, שלא הקמנו מנגנונים, שיהיו מותאמים למציאות של המאה ה-21, שיחייבו את רשויות החוק לאמץ את צוויה הסוציאליים של פרשת "בהר" רוויי רגישות מוסרית ואנושית. יש להמיר את הדיון הפרשני השמימי של הפרשה בתרגום מידי למציאות חיינו. אנו עדים למציאות חיים מכוערת בה מפונים אנשים מבתיהם. יש להמיר את הדיון בזעקת הַמָּךְ בספר ויקרא כ"ה לחקיקה חברתית, שתיצור עוגני הצלה לַמָּךְ. בפרק כ"ה בפסוקים ל"ה - ל"ז מְצֻוָּה החברה הישראלית בביטול מוחלט של נשך (רִבִּית) כלפי אדם. הפרשה מגלה את כל הרגישות כלפי אדם, שמתקשה לעמוד בעול פירעון הנשך. כדי שרגישות זו לא תישאר תחומה רק במלל הכתובים וגווילי ספר קדוש יש להעביר את הרגישות לדפוסי מעשיות מגובה במישוריות משפטית נחרצת ונוקבת מציאות חיינו כיום. ראוי שנעמוד על הקשר בין הפועל "יָמוּךְ" ושם התואר "נָמוּךְ". הקשר הלשוני בין שתי המלים מעיד על כמיהת המחוקק לדפוסי שוויון חברתי, כמיהה לחברה בה לא יהיו קטבים חברתיים, כמיהה לחברה בה לא יהיו אזרחים נמוכים במעמדם כלכלי. קובעי המדיניות החברתית בישראל מתנכרים לרוח פרשת השבוע. מהלכים דורסניים כלפי הַמָּךְ וְהָרָשׁ בשכונת גבעת עמל בתל אביב, לצערי הרב, קיבלה את מלוא הגיבוי המשפטי. פרשת "בהר" מעלה נושא ערכי המחייב אותנו כחברה לשמוט חובות. יבול הארץ והחובות נשמטים בשנה השביעית. לכן אנחנו מְצֻוִּים, שאדם במצוקה החי בתוכנו לא יישמט. כדי שזה יקוים, מחובתנו להשתית בתוכנו חברה, שאדניה הכלכליים כרויים לא רק לרחשי לבו של ההון, אלא יהיו קשובים יותר להון האנושי היוצר והעובד שחי בתוכה. במציאות חיינו מתאפשרת שמיטת חובות של מיליארדים לבעלי הון, אך לא לַמָּךְ ולא לָרָשׁ בשכונת גבעת עמל בתל אביב או בשכונת עג'מי ביפו.