מבצע "מגן וחץ", שמתגלגל - בין אם במכוון או שלא - למערכה, חושף, שוב את העובדה הידועה לכל מי שמתמצא מעט בזירה הפלשתינית: זוהי זירה הטרוגנית מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, מציאות שכבר הביאה לקרע בין פתח לחמאס ב-2007 (למעשה הרבה קודם). עכשיו גם ברור שחמאס והג'יהאד האיסלאמי אינם עשויים מיקשה אחת ולכל אחד מהצדדים יש סדר יום שונה שהוא מבקש לקדם. גם הפטרון האירני - זה שמממן את הג'יהאד האיסלאמי ובאופן מלא ואת חמאס (כשלושה רבעים מתקציב התנועה) לא מצליח לחבר את הצדדים ולהביאם לשילוב כוחות נגד ישראל. כך נוצר מצב שהג'יהאד האיסלאמי ממלא את הוראות הפטרון האירני בדייקנות: להטריד את ישראל. להציק לה ככל שניתן, כלומר לשבש את שגרת החיים בעוטף ובעורף, להביא למצב שתושבי הדרום נוהרים צפונה, להשבית לימודים לטווח של 40 ק"מ, לבטל הפגנות (גם בתל אביב) ולמרבה הצער לגרום גם לנפגעים בנפש. אם הקוראים יחזרו לרגע לאחור במנהרת הזמן, הם יגלו שזה בערך כל מה שהג'יהאד האיסלאמי יודע לעשות מול ישראל מאז החל ירי תלול מסלול מרצועת עזה באפריל 2001. במונחים צבאיים זהו ארגון קטן, מזערי, ביחס לעוצמות שיש לישראל, שבוחרת (למה בעצם?) להמשיך ולהתכתש איתו גם לאחר שהיעדים הטקטיים של המצבע הושגו כבר ביומו הראשון. לעומת זאת, לחמאס יש מערכת שיקולים רחבה הרבה יותר. היסטורית ניתן לסמן ארבעה שלבי התפתחות של התנועה: הקמה כתנועה חברתית ודתית בשנות ה-70 של המאה הקודמת, מעבר לטרור מתחילת שנות ה-80, כניסה לשדה הפוליטי לאחר הסכמי אוסלו (השתתפה בבחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית באמצעות רשימה שהקימה) ומאז 2007 ריבון דה פקטו ברצועה. כל אלה מחייבים את איסמעיל הניה, יחיא סינואר וחבריהם לחשב אינטרסים מדיניים, כלכליים, דיפלומטיים לצד אלו הצבאיים. מעל הכל חמאס מעוניינת להשתלט על הגדה המערבית כאשר היא משקיפה, בסבלנות, על שקיעת שלטונו של אבו מאזן שיהיה השנה בן 88. לאחר ירידתו מהבמה, יתחיל קרב סכינים בתוך ארגונו - פתח, וחמאס ששנים בונה בסיסי כוח בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, תבקש לנצל את ההזדמנות להפוך לכוח החזק במערכת הפלשתינית. בשביל זה היא צריכה גם עורף שקט ככל האפשר גם ברצועת עזה. שקט ברצועה מאפשר לחמאס להקצות קשב ומשאבים לזירות אחרות (זוכרים כיצד התנועה ניסתה לחמם את הגדה המערבית וערביי ישראל בשומר החומת במאי 2021?). בינתיים בדרך, היא רושמת עוד הישגים כמו למשל שיקום איטי והדרגתי של תשתיות הרצועה שנהרסו ב-2014 והשגת כ-20,000 אישורי עבודה בישראל לתושבי הרצועה. כל זה מביא את חמאס להימנע מסבבי לחימה קצרים (ומבחינתה, מיותרים) מול ישראל. פוליטית - היא אינה משלמת מחיר משום שאין מי שמאיים על שלטונה ברצועה, וצבאית, היא ממשיכה להתעצם תוך ניצול הפסיביות הישראלית שבוחרת לא להתעמת איתה. כל זה מוביל למצב הבא: הג'יהאד האיסלאמי, החלש, יוזם הסלמה ביטחונית לאחר מותו של חצ'ר עדנאן. בתגובה ישראל מחסלת חלק מההנהגה הצבאית של הארגון. הג'יהאד מבקש הפסקת אש, ישראל מתמהמהת והסבב נמשך. כאשר הוא ייגמר, נחזור כולם לנקודת ההתחלה: ישראל תטען שהיא מרתיעה את הג'יהאד (היא לא. אם היא נדרשת לשלושה מבצעים בשלוש שנים, היא נתפסת כחלשה). הג'יהאד יפיק לקחים מהחדירה המודיעינית שהביאה לחיסול אנשיו, ימנה מפקדים חדשים וייערך לסבב האווירי הבא. ובתווך, חמאס תצבור כוח ללא כל הפרעה ישראלית. כאשר היא תחליט, כשחקן שמבקש לשנות את המציאות בפלשתין כולה, לצאת למערכה נגד ישראל, זו כבר תהיה הסלמה ביטחונית חמורה הרבה יותר.