למרות החיסולים המבורכים של ראשי הג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה (כן ירבו!), לא חידש מבצע "מגן וחץ" דבר, ובגדול היה שכפול של מבצעים קודמים של צה"ל בזירה, שלדעתי לא השיגו דבר ורק שחקו עד דק את השאריות שנותרו מההרתעה הישראלית. ביוונית נקרא הזן הזה "אפיגון" - נולד בסוף. כלומר, מחקה את קודמיו, מעתיק מהם, ואינו מחחדש דבר - עוד מאותו הדבר.
למרות יחסי הציבור הנפלאים שקיבלה, פשטה שיטת פעולות התגמול רגל עוד לפני מלחמת סיני (אוקטובר-נובמבר 1956). מבצעי צבאנו בעזה לא השיגו דבר כבר מראשיתם, ונועדו אך ורק לשכנע את הציבור הישראלי שצה"ל מגן עליו. כלומר, לפרוק - כמו הפצצות חיל-האוויר על עזה - את זעם הציבור על אפס-המעשה של מערכת הביטחון, שכשלה, בעיקר, מאז הפוגרום ביהודי חבל קטיף (2005) - בחובתה להגן עליו.
כך, אוּינָה ההרתעה הישראלית בשיטתיות משך השנים והתאדתה לה. כיוון שכך, הצליחו המחבלים ליצור "משוואה חדשה" של הרתעה, שכפתה על הממשלה ועל צבאנו "הכלה" - מונח מכובס היטב לבטלה ולאי-עשייה, גם מחשבתית.
"לא יצא מהקופסה" ברוב מלחמות ישראל - גם במוצלחות שבהן - הפגין צבאנו רדידות מחשבתית וחוסר יצירתיות. בניגוד לעקרון המלחמה "הפתעה" ולעקרון המלחמה "תחבולה" - הוא לא "יצא מהקופסה" ופעל כפי שנצפה ממנו. כיוון שהצליח ברוב הפעמים לרכז כוח ומאמץ שיצרו יתרון כמותי מקומי, יכול היה להמשיך הלאה, ואפילו לשדר תדמית כוזבת של מנצח מתוחכם. זה לא עבד בהרבה מקרבות הקרקע במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמותינו בלבנון. כנאמר בשריון, "מה שלא הולך בכוח - יילך בעוד יותר כוח".
יתר על כן, צבאנו לא הצליח להבין עשרות שנים, ואולי טרם הבין עד תומו את המסר, כי ניצח במלחמת ששת הימים רק משום שרא"ל יצחק רבין, הרמטכ"ל, התמוטט בסוף ימי "ההמתנה" (ואין זה המקום לדון באירוע, שאנשי הממסד כתבו עליו לא-מעט שקרים בוטים). עזר ויצמן - ראש אג"ם במטכ"ל ולשעבר מפקד חיל-האוויר - ממלא-מקומו של רבין, זרק את תוכניות המטכ"ל למלחמה, והחליפן בתוכנית "מוקד" - פתיחת המלחמה בתקיפה מאסיבית של חיל-האוויר הישראלי על חיל-האוויר המצרי (תוכנית, שנדחתה בזעם על-ידי המטכ"ל בימי רא"ל צבי צור ובימיו של רבין).
אחת ממטרות מערכת "שלום הגליל", לפחות, לפי הכרזות מנחם בגין, ראש הממשלה דאז, הייתה למחות את חרפת מלחמת יום הכיפורים. זה לא נעשה. לכל היותר היו במערכה כמה הישגים טקטיים, שלא היו שווים את מחירם הכבד.
"מגן וחץ" לא הראה שינוי בדרך הנלוזה, שאימץ לו צבאנו בששת העשורים מאז מלחמת ששת הימים. חיסולים הם דבר חשוב ויעיל בלוחמה בטרור, אך אינם מבטיחים ניצחון במלחמה וגם לא תמונת ניצחון. דרך אגב, דווקא משום היותם חשובים ללוחמה בטרור, למה נפסק השימוש בהם בעשורים האחרונים?!
ניצחון את האויב צריך לנצח. לשם כך משלמים לקצונה ולבכירי שב"כ ו"המוסד" הון עתק ומממנים את ארגוניהם. משמע, תרבות של "הכלה" הנה, לפחות, מעילה באמון הציבור, ובעיקר כשהצבא ומערכת הביטחון נרתעים מהמלה "ניצחון". עיינו בערך גיא צור - מפקד אוגדה, שכשל במלחמת לבנון השנייה ואמר אחריה לאנשיו, שניצחונות הסבו למדינת ישראל אסונות. למרות זאת, הוא קודם לאלוף במקום להיזרק בחרפה מהצבא.
האם אווירה רוחנית עלובה זו במערכת הביטחון היא תולדת ההכשרה של בכיריה באמצעות קרן וקסנר? אולי היא נוצרה עוד קודם לכן, כפי שפירטה נוה דרומי בספרה "פרחים בקנה" (סלע מאיר, 2022) - תולדת הכשרה מעוותת במסגרות מפקדת קצין החינוך הראשי על-ידי גופים אנטי-ציוניים.
ניצחון פירושו הכנעה מוחלטת של האויב, שיכול לבחור לעצמו כל שם - מדינה, או ארגון טרור. כלומר, איפוס מוחלט של יכולתו לפגוע בנו. לעומת זאת, ניצחון של ארגון טרור, כבר הגדיר לפני יותר מחמישים שנה ד"ר הנרי א' קיסינג'ר (החוגג כעת מאה שנה להיווסדו) הנו אי-הכנעתו. הג'יהאד האיסלאמי, כמו חיזבאללה וחמאס לפניו, עמד על רגליו עד להפסקת האש, והמשיך לירות עלינו אחריה. להוותנו, זו הייתה תמונת הניצחון שלו ב"מגן וחץ".
אסטרטגיה מדינת ישראל נוקטת מול חיזבאללה בלבנון ומול חמאס ו"הפלגים" בעזה אסטרטגיה של "כיסוח דשא" - פגיעה קוסמטית כזו או אחרת, שתרגיע את מצפון ראשי מערכת הביטחון ותוֹנה את הציבור ואת חברי הכנסת עד לפעם הבאה שתצא "מכסחת הדשא" לפעול. תוך כך, כתשו כלי-טיס של חיל-האוויר את כל הדיונות ברצועת עזה. אצלנו קראו לזה FGN - פול גז ניוטרל. כנראה, נועד "כיסוח הדשא" רק כדי להעביר כספים רבים לתעשיות הביטחון בארץ ובעולם - גם זה דבר חשוב.
את האסטרטגיה הנכונה מול עזה - פגיעה בלב המערך של חמאס ושל "הפלגים" - אין מערכת הביטחון מעזה לנסות, למרות כמעט עשרים שנה של בזבוז אנרגיה וממון על "תקיפת מטרות" שאינן מטרות, שמלוּוה ביחסי ציבור רועשים וכוזבים. יש למצוא דרך לפגוע במערך התת-קרקעי של מפקדות, של מתקנים, של מחסני אמצעי לחימה ושל משגרים, ולחסלם, כדי שחמאס ו"הפלגים" ירגישו אי-ביטחון ונרדפים. כרגע הם למדו מאתנו, שהם בטוחים ושלווים במתקניהם התת-קרקעיים, וידנו לא תשיגם.
השינוי הבעיה המחשבתית של צבאנו ושל מערכת ביטחוננו ותיקה מאוד. עוד משנות השישים המאוחרות נוצרה בצמרותיהם אווירה של בדואיזם - שאננות, בטלה וקידוש השִגרה - שהביאה לתבוסותינו במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. אלו חלחלו לתוך צבאנו ולמערכת הביטחון בצד יוהרה אין-קץ, שאין לה כל בסיס, וזלזול באויב הערבי, שצבאנו טרם ניצח מאז אמצע יוני 1967. את החרפה מסתירים אצלנו באמצעות צ'יזבטים וסיפורים מפוברקים של גבורה, של מצביאות ושל פולחן אישיות לגנרלים; והציבור נאלץ להאמין, כי אין לו צבא אחר ולא מערכת ביטחון אחרת.
יתר על כן, אידיאולוגיות פוסט-מודרניות ופוסט-ציוניות מכות קשה בצמרת הביטחונית שלנו שמלכתחילה לא הבינה יותר מדי בביטחון ולא בצבא. ראו את המלצותיהם הנלהבות של בכירים במיל' ("המועצה לשלום ולביטחון" ומחליפה "מפקדים למען ביטחון ישראל") על הסכם העיוועים באוסלו, על הגירוש מגוש-קטיף ועל כל מעשה איוולת אסטרטגי שצץ משך השנים. להמלצות הללו התוספו דברים, שאמרו וכתבו מפקדים בצה"ל ובכירים במערכת הביטחון על מעשי האיוולת הנוראים. כלומר, הדג מסריח מראשו; ואם לא ישתנה הראש, נמשיך לספוג, ולבזבז מאמצים, ממון וחס וחלילה גם דם על לא-כלום בריבוע.
סיכומים סיכום פיננסי של "מגן וחץ" טרם קיבלנו. גם לא אומדן של הנזק הכלכלי במבצע. הם יגיעו, אין ספק. לעומת זאת, קיבלנו תמונה די מהימנה של חרדה בעורף ופגיעה בחוסן - בעיקר ביישובי חוטף-עזה, שסובלים על לא עוול בכפם, ושגרת חייהם הופקרה לידי המחבלים במיניהם, שיושבים שלווים ובטוחים.
ירי הרקטות מעזה הגיע (לא במבצע הזה) עד לשרון, ובמבצע הזה - עד לחבל בנימין ולגוש-דן. זו הכתובת על הקיר, שצבאנו ומערכת הביטחון אינם רוצים לקרוא. לכן, אנחנו נדרשים לעוז לתמורה בטרם פורענות.
