הציבור הדמוקרטי צריך להיות מוכן למאבק נחוש ומתמשך. במחזה "אויב העם" של המחזאי הנורווגי הנריק איבסן, שבו ד"ר שטוקמן, אשר חושף את האמת על הזיהום של מעיינות המרפא הופך בכך ל"אויב העם", מגדיר איבסן את דעת הקהל "דבר הפכפך בצורה קיצונית - An extremely mutable thing. ומכל ההגדרות שמצויות בכתובים על דעת הקהל, זאת לדעתי היא המדויקת ביותר. שכן למעט מקרים שבהם קיימת דעת קהל שיש בה קיבוע עָמָדות, חברתיות או פוליטיות, או שינוי עמדות, דעת הקהל, כפי שמלמדים סקרים תכופים, היא כמו שיבולת ברוח. היום בני גנץ מוכתר למלך ומחר, אם תהיה ידיעה על איזו הצלחה של ביבי - הוא הופך לשולטן. מי שמעודד זאת היא המדיה מכיוון שאמצעי המדיה חיים על כותרות ועל רייטינג. דעת קהל היא אכן מתעתעת.
עם זאת הפעם לדעתי יש חשיבות גם למראית עין של דעת הקהל בכול הנגוע למערכה נגד "הרפורמה המשפטית". אני כבר ציינתי בפוסט קודם, בעצם בהקשר זה בכמה פוסטים, כי "הרפורמה המשפטית" אינה הבעיה. היא אחת מגידולי הפרא של ממשלה שהיא "דֶהפוֹרמית". היא מעווותת ואין בה מתום. ההישג החלקי והרגעי של ראש הממשלה במבצע האחרון בעזה הוא לא ההישג שלו, ובעצם גם לא ההצלחה של שר הביטחון, אלא של צה"ל ושל שירותי הביטחון. המזל, לפחות בתחום זה, הוא ששר הביטחון לא מפריע. מה שאין כן בכל הקשור בשר האוצר בצלאל שמוטריץ' שהוא מחבל בכלכלה ובשר ל"ביטחון פנים" שמערער את הביטחון. ובעיקר ראש הממשלה שיצר גלמים שלעתים קרובות אין לו שליטה עליהם. כל עוד זאת תהיה הממשלה וזה יהיה ראשה שישלטו בנו - התקווה היחידה היא שהציבור הרחב, לרבות חלקים מן הליכוד, יאלצו את מפלגת השלטון הראשית בקואליציה להביא למהפך בתוך סיעת הליכוד, בטרם יתרחש אסון או שזאת תקרוס מבפנים בשל סדקים קואליציוניים.
סטאז' אצל מפר הסכמים במו"מ שמתנהל בבית הנשיא על הסכמה בעניין הרפורמה, ההדים החיוביים באים בעיקר מצד נציגי הקואליציה שמעוניינים לזרז את התהליך לכאן או לכאן. נציגי האופוזיציה טוענים ובצדק כי המוקש העיקרי הוא הוועדה לבחירת שופטים ובה לא הושג כל הסכם. אלא שגם אם יושג הסכם זה לא סוף פסוק. מי שמעוניין בו הוא בראש וראשונה נשיא המדינה יצחק הרצוג שיזם את שיחות הפשרה. בוז'י הוא אכן דמוקרט בלב ונפש, ומה שחשוב לו הוא להביא לרגיעה בעם מסיבה זאת הוא דוחף להסכם ובלי משים החתירה הזאת עלולה לפעול כבומרנג.
אם צריך היה תזכורת שחתימתו של בנימין נתניהו אינה שווה אף את קליפת השום, שלא לדבר על הנייר שעליו הוא חתום, קבלנו אותו בגילוי של הכתבת הפרלמנטרית-פוליטית של כאן 11 יערה שפירא. בהקלטה שהובאה על-ידי הכתבת נשמע הנשיא ראובן (רובי) ריבלין לוחץ על בני גנץ להסכים לכהן בממשלת נתניהו תוך רוטציה וזאת בשעה שריבלין הודיע לגנץ כי "לא תהיה שום אי-הבנה. מי שחתם פה על כל הדף הריק ואתה מלאת אותו - אף מילה לא תקויים". אין בכוונתי לעמוד כאן על פשר "הסכם" זה עם ביבי שהנשיא ידע שביבי לא יקיים אותו ובכול זאת קידם אותו, ובכך הכשיל את בני גנץ. מה שאני מבקש להצביע עליו הוא שהנשיא יצחק הרצוג לא זקוק לאותה הונאה כדי לדעת עם מי יש לו עסק. הוא כבר עשה סטאז' אצל ביבי.
ולכן קיימת אפשרות שגם אם ייחתם הסכם הרי לנוכח הרקורד של ביבי בקיום הסכמים, השאלה אינה איך ייתכן שהוא יתכחש לו, אלא איך ייתכן שהוא לא יתכחש לו. יתרה מזאת גם אם יקויים ההסכם, לקואליציה הזאת יש ארגז כלי משחית שיהיה בהם כדי להקפיץ ולהפציץ השכם והערב את האופוזיציה ואת רוב הציבור. ואז אם תהינה הפגנות ביבי יוכל להצביע על כך כי מלכתחילה המחאה לא הייתה נגד "הרפורמה המשפטית" אלא נגד הממשלה, שנבחרה ברוב קולות המצביעים על-פי החוק. הרי זאת ראשית ותכלית של ממסד נלוז זה.
מלחמת התשה זאת הסיבה שאני מלכתחילה הדגשתי כי המחאה צריכה להיות נגד הממשלה ומדיניותה, על כל הכרוך בזה. כמו"כ שהאופוזיציה חייבת לבוא אל הקהל עם blue print - מתווה אל מה הציבור הדמוקרטי חותר.
עם זאת, מיצוי התהליך אצל הנשיא יש לו השפעה על דעת הקהל, והנשיא, נקווה, יידע על מה לחתום ועל מה לא. אם לא יושג הסכם אנו בפני משבר חוקתי. זה יהיה משבר על סף אבל ברור לי מה תהיינה התוצאות המשפטיות. אך גם אם יושג הסכם, איני רואה בכך את סוף המאבק. הוא יהיה מאבק מתמשך עם עליות ומורדות וגם מתיש. וכפי שציינתי המטרה הקרובה צריכה להיות כיבוש הרשויות המוניציפליות בבחירות באוקטובר, שהוא לא רק מטרה אלא אמצעי לקראת הבחירות הבאות לכנסת. אך בעיקר יש להכין את הציבור, את רובו, ל"מלחמת התשה", לקראת דרך זרועה מהמורות רבות. אם רוצים לנצח במערכה אין מנוס אלא להתמיד בה באומץ, בנחישות ובאורך רוח. נפוליון בונפרטה כבר קבע: "הניצחון הוא נחלת המתמידים".
