קראתי לאחרונה ידיעה על פיה מפקד אוגדת איו"ש אבי בלוט פרסם בשבוע שעבר הוראה ללוחמיו כהאי לישנא: "יש לטפל במחבלים אשר נפצעים מירי כוחותינו באופן מידי, ללא צורך בזיהוי על-ידי חבלן". הידיעה לא מאוד הפתיעה שכן זה מכבר אנו מודעים לכשלים וטעויות חמורות בגישת מפקדים מכוחות הביטחון, אולי בהנחיית הדרג המדיני, לסוגיות שונות הקשורות עם האויב הערבי.
באופן דומה אנו עדים לריטואל החוזר על עצמו - מחבל רוצח או פוצע יהודים. כוחות הביטחון "ממפים" את הבית לקראת "הריסה", מתקיים הליך משפטי ולבסוף (לא תמיד) מתקבלת החלטה להרוס את הבית. העיניים השוזפות את התוצאה של "הרס" בית כזה של מחבל רוצח מתקשות להאמין. לאחר "ההרס" הבית נותר עומד על תילו ודובר צה"ל מקפיד לספק תמונה של חדר, או שניים או חצי קומה שהבלוקים בהם נהרסו, בדומה למראה אותו רואה כל מי שמפרק קיר בביתו על-מנת לבצע שיפוץ ושינוי פנימי. לא רק עינינו צופות בתמונות, גם הערבים רואים את "ההרס" והיינו בפיהם למשל ולשנינה...
נחזור לידיעה בה פתחתי. אולי יאות מאן דהוא להסביר לי מדוע ולשם מה יש צורך לטפל במחבל שנפצע מירי כוחותינו "באופן מידי"? הרי בן המוות הזה ניסה שניות קודם לכן לטבוח ביהודים, אזרחים או חיילים, ולרצחם נפש. וכי מה אכפת לנו אם ימות? רוצח כזה, אנטישמי וצמא לדם יהודי בוודאי איננו נופל לגדר שבוי מלחמה שם יש אמנות המגינות עליו. בנוסף - מדוע ולאיזו תכלית אנחנו אמורים להחיותו, לדאוג לבריאותו, לפנותו לטיפול רפואי ולעתים אף לאשפזו על חשבוננו בבית חולים על כל העלויות הכרוכות בכך? (ובהותירנו את הזקנה במסדרון מחמת העדר תקציב).
הלא רוצח כזה אינו כשאר בני אדם. הוא אינו לוחם, אינו חבר בצבא, אינו פועל נגד חיילים בלבד ובלחימה ובמידה רבה אינו זכאי ליחס לו ראוי בן אנוש רגיל. למי שמבקש לחלוק על גישתי זו אמליץ לרענן מעט את זכרונו ולעיין בתמונות מהפיגוע בבית משפחת פוגל באיתמר, בזוועות האוטובוסים המתפוצצים בשנות התשעים, באנשי זק"א הקדושים המגרדים שאריות גופה ודם מהכביש, באירועי העת האחרונה הכוללים לאסוננו בין היתר את נרצחי משפחת די, את האחים שנורו בחווארה ועוד הרשימה ארוכה.
אם לאחר כל זה עדיין תיוותר בלבבות החולקים על גישתי ולו טיפה של חמלה כלפי הרוצחים הערבים הברבריים ו/או רצון אנושי כלשהו לרפא, לעזור, להבריא ולראות בחלאה הרוצחת הזו בן אדם הראוי לכל אלה - כי אז ארים ידיים ואומר - לאו בר דברים דידי את!!
ואסיים מסיפור מהישוב בו אני זוכה להתגורר מזה כתשע שנים. לפני כמה שנים ניסה מחבל ערבי ברברי לרצוח יהודים. היה זה לא רחוק מבית הכנסת חזון דוד הממוקם למרגלות גבעת האבות. הנבל נורה ונפצע קשה כאשר תוך זמן די קצר הגיע למקום אמבולנס צבאי על-מנת לפנותו לקבלת טיפול רפואי מציל חיים. לא הייתי נוכח במקום אבל סופר לאחר מעשה שיהודים תושבי קריית ארבע היא חברון חסמו את דרכו של האמבולנס עד אשר הנבל מת מפצעיו.
ולעומת זה, ההוראה החדשה שבפרסומה פתחתי דורשת מחיילינו לגשת אל מחבל כזה "מיד"!! עוד לפני שחבלן שלנו יוודא שאין עליו מטען נפץ או אמצעי אחר העלול לסכן חיי חיילינו!! היאך הגענו אל החולי התודעתי, הערכי והמוסרי הזה? נבצר מבינתי.
