בשנות ה-50 של המאה שעברה "דרך כוכב ביעקב". הוא זרח בשמי האוניברסיטה העברית בירושלים. ה"יעקב" הזה היה היסטוריון מן המניין, כמעט אלמוני, בשם יעקב טלמון, שפרסם ספר תחת כותרת אפרורית - "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטארית". חלף פרק זמן קצרצר והאקדמיה הבינלאומית וחוקרי ההיסטוריה הנודעים במערב ועיתונים חשובים כ"אקונומיסט" ו"הטיימס" של לונדון התפעמו והיללו וקילסו והתפעלו ושיבחו את טלמון אשר הוצב מיד בשורה הראשונה של עמיתיו בעולם. קראתי בו בצעירותי והיה קשה כגריסת חצץ. משפטיו מדויקים ופרטניים, מין משמעת ברזל של כתיבה היסטורית במיטבה. רק פה ושם הופיעו תיאורים אשר רמזו כי הפרופסור טלמון ניחן גם ביכולת כתיבה תיאורית-ספרותית מדהימה (שנים לאחר מכן, כך זכור לי עתה, פרסם בהארץ מאמר אשר תיאר מין תחרות מלחמתית בין ספינות מלחמה גרמניות ובריטיות בדרכן אל טורקיה על-מנת להעבירה על צידן בהיפתח מלחמת העולם הראשונה. גרמניה הקדימה וניצחה. מעולם לא קראתי במאמר היסטורי תיאור מרתק כזה. אולי רק של הפרופסור שלמה בן עמי על טנג'יר). "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית" היה כתב אישום נגד הוגי הדעות, מי שחיטה אלגנטית של פרות קדושות, שיצירתם הייתה היסוד האידיאולוגי של המהפכה הצרפתית, ובראש ובראשונה ז'אן ז'אק רוסו הנערץ. בחתירתם לתיקון העולם המושלם הולידו את דת המשיחיות, ומהם יצאו - נוכח הדמוקרטיה הליברלית והסובלנית והפחות חדורת מטרה מוחלטת - "הדמוקטטורה" של הקומוניזם מזה והפאשיזם מזה, ושפיכות הדמים ורצח ההמונים. הוא כתב על "דת המהפכה" ועל "המשיחיות המדינית", והוזמן להרצות במיטב האוניברסיטאות בעולם, וכמובן הוכתר כחתן פרס ישראל. לעתים רחוקות ירד עם האסכולה שבתפישתו ממגדל השן. ב-1961 הוזמן להרצות בוועידת היסוד של המפלגה הליברלית, שהפכה לאחר מכן לחלק חשוב בליכוד. ב-1972 הוסיף את חתימתו למנשר אשר הזהיר משליטת ישראל בעם הפלשתיני. הוא נמנה על מעטים שבעת מצוקה ומבוכה שחרו מביני דבר לשמוע מה בפיהם. בשובי בתום מלחמת יום הכיפורים מארץ גושן, בעוד ישראל נסערת במבוכתה, הציע עורך הארץ גרשום שוקן כי בטרם אחזור בעוד כמה ימים לתפקידי כ"סופר המדיני" של העיתון אלך לשמוע מה בפיהם של טלמון, נתן רוטנשטרייך ויחזקאל דרור שבאוניברסיטה. זכורה לי רק השיחה שהתקיימה בביתו של טלמון ונמשכה כמה שעות, ובסיומה הציע האיש שהקפיד על דיוק כי אראה לו את הדברים בטרם פרסומם כדי למנוע טעות. חמקתי. הוא השלים אך הזהיר כי אם ייפלו טעויות בהצגת עמדתו יתלונן אצל שוקן. למרות שהייתי כבר בתפקידי יותר מארבע שנים ומנוסה בתלונות המלוות כל עיתונאי ביקורתי לא רציתי שטלמון יימנה על הבלתי מרוצים. אותו יום ששי לא יצאתי מביתי בשכונת בית הכרם, סמוך לטלפון (לא היו ניידים, כמובן). איכשהו לקראת הצהריים התקיימה שיחה (איני זוכר מי יזם אותה). טלמון אמר כי הכל בסדר, ואיני זוכר כמה פעמים במצבים כאלה רווח לי כבאותו יום. הוא היה בעל שיעור קומה מקצועי כה גבוה שבמותו ב-1980 והוא בן 64 בלבד ניאות ראש הממשלה מנחם בגין לספוד לו (נדמה לי כי בהלוויתו). הם היו בני פלוגתא בנושא ארץ ישראל השלמה, אבל בגין הבין בהיסטוריה ובכותביה, והתביית על טלמון. חלפו שנים רבות. לפני שבוע קיבלתי מחבר את ספרו של טלמון מ-1955 וכאילו נכתב לא רק על רוסו ומקסימיליאן רובספייר והיעקובינים, ומנהיגי הפשיזם והקומוניסטים במאה ה-20 אלא גם על ויקטור אורבן ובנימין נתניהו וולדימיר פוטין, כאן ועכשיו. ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית ברעיונות הנשגבים של המאה ה-18, ואל ישלה איש את עצמו כי ביום מן הימים תגיע האנושות אל המנוחה והנחלה. "אין החיים אלא משבר מתמיד, שאין לו פתרון שלם ואין לו סוף ("שקט הוא רפש" לזאב ז'בוטינסקי?). מי שיכול להניח ידו על עותק מהספר שבקרוב ימלאו לו 70 שנים יחזור וישכיל. לצד מגילת רות, כמובן. חג שמח.