צפינו השבוע בשידור "עובדה" שעסק בדמותו ובמעשיו של אבישי רביב, סוכן ה- שב"כ, ארגון הביון שעליו היה ממונה יצחק רבין עצמו. השידור עסק בין השאר בהתפתחותו של האיש - "שמפניה" - במקביל להתפתחותו של יגאל עמיר, וביחסים ביניהם, לפני הרצח וגם אחריו. אני משתמש בכוונה במילה שידור ולא במילה תחקיר. "התחקירנים" בישראל עוסקים בנושאים שונים, חשובים יותר וחשובים פחות, אבל נמנעים בהתמדה ובעקשנות מתחקיר אמתי, תחקיר מעמיק, עם שאלות קשות באמת. כולם ראו את יגאל עמיר יורה 3 כדורים ביצחק רבין. אף "תחקירן" לא שאל האם כדורים אלה הם שהביאו למותו של ראש הממשלה המנוח. יגאל עמיר משוכנע שהוא רצח את רבין, והוא משלם על כך בחירותו. אבל, אולי היו כדורים נוספים, שנורו בזירה אחרת - ברכב, בדרך לבית החולים ו/או בבית החולים עצמו - שאחד מהם הוא זה שגרם למוות. מישהו בדק את נקודת הכניסה של הכדור שאולי היה הכדור הקטלני? איפה תחקיר העומק, ראיון עם פרופסור יהודה היס, מנהל המכון הפתולוגי? איפה ה- דוח הפתולוגי והיכן המסמכים הרפואיים המקוריים על-אודות אותן דקות ושעות של הארבעה בנובמבר 2005? איפה ראיונות עם הרופאים שטיפלו בראש הממשלה בדקות הגורליות? צנעת הפרט או הסתרת האמת? יגאל עמיר סיפר שהייתה לו האפשרות להחליט אם לרצוח את יצחק רבין או את שמעון פרס, והוא בחר ברבין. ומה היה קורה אם היה בוחר בפרס? הן רצח רבין שנבע ממחדל של ה- שב"כ היה כאין וכאפס לעומת מחדל דומה שהיה מביא לרצח פרס. אז הרי היו קושרים בין היות רבין השר הממונה על ה- שב"כ לבין היריבות המרה בין שני האישים. ושאלת השאלות: מי הפיק תועלת מן הרצח? רמז: זה לא היה נתניהו. לפני הרצח היו סקרים שהחמיאו לנתניהו, על-רקע כישלון אוסלו שהתחיל להסתבר לרבים, כולל לראש הממשלה רבין, כמחדל נורא וכהונאה רבתי. אחרי הרצח צנחו סיכוייו של נתניהו, ורק במזל הוא הצליח לגבור על שמעון פרס. כמי שהשתתף ברוב ההפגנות נגד חסכם אוסלו, אני יכול לומר שעוצמת ההסתה והשנאה שהיו אז היו כאין וכאפס בהשוואה להפגנות בחודשים האחרונים, שעיקרן אי-קבלת תוצאות הבחירות הדמוקרטיות וניסיון להחליף שלטון נבחר ע"י הרחוב במקום באמצעות הקלפי. ההסתה היום חמורה יותר, הן מבחינת הסכנה לראש הממשלה, והן מבחינת הסממנים האוטו-אנטישמיים המכוערים המתגלים במהלכה.