מתוך שלא לשמה בא לשמה שר וח"כ רצו להביא עלינו רפורמה מטופשת בזמן אפס. ולא שאין בסיסים מאוד חשובים ברפורמה הזו, ודאי שיש, ורבים, אך שני הליצנים האלה חיסלו את סיכויי ההצלחה לפני שהתחילו, בגלל האופן המטופש בו ניסו להפעיל אותה.
בכל רע יש גם טוב, הטקטיקה הגאונית של המחאה חמסה את שני הסמלים הבולטים של הימין, "יהודית ודמוקרטית" ודגל המדינה, המחאה נטלה מהימין את סמליו, סמלי הימין נשמטו מתחת לרגליו, וגרפו וגורפים פעם בשבוע הפגנות תמיכה בנוכחות מאות אלפים, הפגנות חסרות תקדים בארץ ואפילו גם בעולם.
בשוך הרוחות, כאשר האבק יתפזר, יהיו לנו שתי קבוצות, משני צדי המתרס, שתיהן נושאות את דגל המדינה, שתיהן נושאות בפיהן את "יהודית דמוקרטית" אז מדוע המתרס? האם אפשר להסירו ולחיות בשלום ובשלווה איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו?
הסיפור אינו כל כך פשוט כפי שאמרנו, השמאל התחבר לסמלי הימין טקטית, בעצת קמפיינר גאון, לאחר שראה שדגלים שחורים לא מנפצים את תקרת הזכויות, אך האם החיבור לסמלים ולמה שעומד מאחוריהם הוא גם אסטרטגי? האם השמאל עשה צעד כלפי המחצית הימנית של העם ואמר, הקשיבו, השתנתה לנו התפיסה, אנו רוצים להתקרב, אנו רוצים להסיר את המתרסים, רק לא יודעים כיצד לעשות זאת? עשרות שנים של מתרסים קשה מאוד להסיר ברגע.
על-פי ההתבטאויות של ההנהגה של השמאל, נראה שמדובר בתחפושת צבועה, כל אשר עלינו לקוות שלמטה, בציבור, הכוונות הן שונות לגמרי.
"דמוקרטית" זה די ברור השאלה היא מה זו "יהודית" עד פרוץ הרפורמה לאקרנים, לא הביע השמאל חשש היסטרי מחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, ומשהו בתוכן החקיקה והמנגינה הצורמת שליוותה אותה (בד בבד עם הזדמנות פז לנגח את הממשלה) הביאו לאותה היסטריה (מוצדקת). בואו ננסה לזקק את האיומים על הדמוקרטיה כפי שנצפו מן השמאל, ואשר גם לימין לא קיימת זכות מוסרית לשלול אותם על הסף:
1) בחירת שופטים עליונים ונשיא בית המשפט העליון על-ידי מפלגת השלטון והעומד בראשה.
2) החלשת דרמטית של הכוח של בית המשפט באיזון בין הרשויות (אשר ממילא יש בה ליקוי אצלנו בגלל השיטה, כי הכנסת והממשלה במידה רבה חד הם).
3) החלשת דרמטית במעמדו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, והייעוץ המשפטי בכלל במרחב הציבורי.
4) ביצוע שינויים רבים ועמוקים בבסיס קיומנו כחברה, בבת אחת ומכוח תמיכה מונוליטי של גורמי קואליציה בלבד, מבלי שיש זמן לבדוק את תופעות הלוואי השליליות של כל שינוי ושינוי.
5) אגוצנטריות, התנשאות, אני ואפסי עוד, הבנה שהאוחזים בהגה הם שיכורים (מכוח) וחובה לכן לדחוף להם מקלות בגלגלים, כי לבדם הם לא ילחצו על הברקסים.
אנו יודעים שיצאנו עם דמוקרטיה שחיינו איתה על-אף המגבלות, אנו יודעים שהטיפשות וחוסר אחריות קיצוניים ניסו להביא אותנו לתחנות של זפת רותחת, בלמנו, כעת יש ניסיון להגיע להידברות ובשורה התחתונה אנו יודעים היכן אנו עומדים, ומהם גבולות הגזרה שלנו לשלבים הבאים.
ומה בנוגע ל"יהודית"? כאן אנו בכאוס מוחלט, גם אם נגיע לסיכום בנוגע ל"דמוקרטית", סיכום שיתקבל על דעת 80% מכוח ההצבעה בכנסת, הרי שבנוגע ל"יהודית" אנו רחוקים מאוד מהסכמה.
הציפיה של השמאל, שכולם ישתחוו להבנה של השמאל בנוגע ל"דמוקרטית" בעוד שהשמאל ימשיך לבעוט בערכינו היהודיים, בצביונה היהודי של המדינה, בעליונות ערכינו היהודים ממש כפי שערכינו הדמוקרטיים הם עליונים, היא ציפיית שווא, כי הסכמות בשני התחומים גם יחד, יהודית ודמוקרטית הם המפתח להסרת הבריקדות והם המפתח לאיחוי הקרעים.
כאשר אנו מדברים על דמוקרטיה בחינוך, אנו חייבים לדבר על יהדות בחינות, כאשר אנו מדברים על דמוקרטיה בתרבות אנו חייבים לדבר על יהדות בתרבות, כאשר אנו מדברים על דמוקרטיה במשפט, אנו חייבים לדבר על יהדות במשפט וכן הלאה בכל נושא בו אנו משקיעים בו זמן על אדמתנו היהודית והדמוקרטית.
על הדמוקרטיה נסכים, יש כל כך הרבה דוגמאות בעולם. ניקח קצת מעצמנו, נעתיק קצת מאחרים, נתפשר בפינות, ונייצב את ספינת "הדמוקרטית" לאחר סטירת הלחי המצלצלת שחטפו השר וח"כ. הפערים הם גם לא גדולים על-אף המהומה שיוצרים שני הצדדים.
הפער הגדול אשר ספק אם לצדדים יש בכלל רצון לגשר עליו הוא פער ה"יהודית", שם אין לנו ממי להעתיק. את ה"יהודית" אנו חייבים להגות בעצמנו, והמבחן האמתי של "יהודית" הוא רצוננו ויכולתנו להפוך את "יהודית" מסיסמה שדופה, רעיון קריאטיבי של קמפיינר פורה, לדרך חיים ייחודית בכל העולם עבור עם שהוא יקר לליבנו, העם שלנו, המחפש את דרכו, וטובתו מחייבת שימצא אותה.
