המהלך המסיים של האסטרטגיה הזו הוא להלבין את מי שקמפיינים דומים נוהלו נגדו בעבר הלא רחוק, ובלבד שיסור למרותם של בעלי האחוזה ויזמר את שיריהם. כי גם השנאה, כמו האהבה, תלויה בדבר. כך אישים כמו נפתלי בנט, איילת שקד, גדעון סער, רובי ריבלין, איווט ליברמן, בוגי יעלון ואחרים זוכים פתאום למחילה והופכים ממפלצות פשיסטיות ליונים צחורות, ממושאי שנאה יוקדת לגיבורים המצילים את החברה הישראלית מציפורני האפלה.
הפרזנטורים של הקמפיין מוכרים. מלבד המפקד אהוד ברק, אפשר למנות את הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ וראש לשכת עורכי הדין לשעבר אבי חימי, שניהלו את מסע האיבה מחוץ לכנסת וקראו לסרבנות ולמרי, תוך פלרטוט עם מושגים כמו מלחמת אחים.
מצטרפים אליהם גורמים בתוך המערכת הפוליטית כמו בני גנץ, שמבטיח "להרעיד את המדינה" אם תנאי הכניעה שלו לא יתקבלו, וכמובן יאיר לפיד, שעסוק מאז פרסומן של תוצאות הבחירות בשפיכת שמן למדורת הפילוג והקיטוב.
המערכה הנוכחית היא רק עוד שלב במערכה שנמשכת שנים ולובשת ופושטת צורה. פעם זו שנאת נתניהו, פעם החרדים אשמים, לעיתים המתנחלים הם היעד או אנשי הציונות הדתית וכוונותיהם הנסתרות להשליט הדתה על מדינת ישראל.
זהו קרב שלא לוקחים בו שבויים, שבו אין מקום לדעות שונות ולסובלנות כלפי ידידים. חברים יש רק באגד, ואל תקראו למי ששונה מאיתנו אחים. "הלנו אתה, אם לצרינו" הוא המסר השולט בכיפה, ואם הכיפה השחורה, השקופה או הסרוגה אינה נמצאת בשליטתנו, ניידה בה בליסטראות וחיצים של שנאה.
