המרחב אישי מרחב אישי הוא תחום במשפט האמריקני המעוגן בתיקון הרביעי לחוקה, ועוסק בהגנה על הזכות להיות חופשי מהתערבות לא מוצדקת של המדינה או של אנשים אחרים בחיים האישיים של אדם. המרחב האישי מתייחס גם למרחב הפיזי שבו אדם נמצא, ולרמת הנוחות שלו, ליכולתו לקיים אינטראקציה כרצונו עם אחרים.
האנתרופולוג אדורדר ט. הול חילק את מרחב האינטראקציה של אדם בתרבות המערבית לארבעה סוגים:
- מרחב אינטימי: 50-0 ס"מ. משמש לאינטראקציות קרובות ואישיות, כמו חיבוק, נשיקה, לחיצת יד או שיחה בלחש.
- מרחב אישי: 15-50 ס"מ. משמש לאינטראקציות עם חברים, בני משפחה או מכרים. השיחה בווליום רגיל, הראייה ברורה, והמעבר למרחב אינטימי דורש הסכמה.
- מרחב חברתי: 400-150 ס"מ. משמש לאינטראקציות בעבודה, בלימוד או בחברה. השיחה בווליום גבוה, הראייה מעניינת, והמעבר למרחב אישי או אינטימי דורש התנדבות.
- מרחב ציבורי: 7,600-400+ ס"מ. משמש לאינטראקציות בהרצאה או בהופעה.
באותה עוצמה שהחוקה האמריקנית מגינה על חופש הביטוי היא מגינה על זכותו של אדם לשמור על המרחב האישי שלו וכאשר אנו נמצאים בארה"ב מדובר על-פי אדוארד הול בקו עקום סגור הנקרא עיגול, אשר הרדיוס שלו הוא 150 ס"מ, וכאשר מדובר באמצעי הגברה, אני משוכנע שנמצא פסיקות אמריקניות המגדילות את המרחב הזה.
מה היה המרחק של המפגינה מח"כ רוטמן יש כלל סביר האומר שגובהו של אדם זהה פחות או יותר למרחק בין קצות אצבעותיו כאשר ידיו פרוסות לצדדים. נניח שרוטמן הוא גבוה יחסית וגובהו 1.80 מטר, ידיו הפרוסות לצדדים יוצרות אם כן מעגל שקוטרו 1.80 מטר, היינו רדיוס של 90 ס"מ, ואם הצליח לתפוס בשתי ידיו את המגפון, המשמעות היא שהמגפון היה עמוק בתוך המרחב הפרטי שלו.
ואף אם עצר קמעא טרם ביצע את ה"חטיפה" הרי שהיו לו לפחות עוד 60 ס"מ SPARE, הגם שבתמונות רבות לפני ה"חטיפה" רואים את המגפון בטווח של פחות מ-150 ס"מ מגבו.
ודאי וודאי, שהפגנה שאמורה להיות חלק מהמרחב הציבורי לא עומדת ברף התחתון של מרחב זה, היינו 4 מטר, כאשר שימוש באמצעי הגברה מגדיל ככל הנראה משמעותית את הרף התחתון הזה. ודאי על-פי הצילומים שהמטרידים, אשר חתרו למגע אחרי "חטיפת" המגפון, על-מנת לקחת את אותו חזרה, ונתקלו כמובן במאבטחים של רוטמן, חדרו באורח בוטה וניכר למרחב הפרטי שלו.
שימוש במגפון בהפגנות על-פי החוק באמריקה
התיקון הראשון לחוקה האמריקנית מתיר שימוש במגפון בהפגנות בארה"ב אך מכפיף את ההיתר לכללים שונים בעיקר מקומיים, חלק מהכללים עוסק בהיתרים לשימוש במגפון, חלקם עוסק גם בתכנים, במקום השימוש, שעות, ובאופן השימוש.
ספציפית במדינת ניו-יורק (NYC) נדרשת פנייה מראש למשטרת ניו-יורק (NYPD). אם השימוש מאושר נדרש תשלום של 45 דולר. במהלך הבדיקות לקראת אישור כזה תוודא משטרת ניו-יורק שהרמקולים לא יפעלו בטווח של 500 מטר מבתי תפילה, בתי חולים, בתי ספר ומוסדות אחרים בשעות הפעילות שלהם, תיבדק עוצמת ההגברה וייבדקו היבטים נוספים למניעת הפיכת ההגברה למטרד חמור. וככל שנושאים אלה לא יבואו על פתרונם, לא יינתן היתר לשימוש באמצעי הגברה.
ברור כי במקרה זה המגפון שימש להטרדה אישית של חבר הכנסת בגלל הצהרות המטרידים, לדוגמה
"שלא יצפה לחופשה שקטה בניו-יורק. הבטחנו ואנחנו מקיימים: נגיע לכל מקום. לא ניתן להם להפיץ שקרים. הקהילה פה נחושה למלא את תפקידה בהגנה על ישראל". בגלל המרחק הקצרצר ממנו, בגלל הכיוון האישי אליו, ובגלל שהציבור מסביב לא היה דובר עברית כך שלא הבין כלל על מה המהומה, משכך לא הייתה כאן כל כוונה להפגין אלא מה שראינו הוא משהו בין הטרדה לבין הטרדה מאיימת לכאורה (stalking threat) כאשר לטעמי המבחן המבדיל יהיה התמשכות ההטרדה הזו, על אדמת ארה"ב גם בשארית הביקור או בביקורים אחרים של חבר הכנסת בארה"ב.
הפסיקה האמריקנית מכירה גם מושגים של stalking-group or stalking gang (הטרדה מאיימת על קבוצה), כלומר הטרדה חוזרת ונשנית של קבוצת אנשים (למשל נציגי הקואליציה) בביקוריהם בארה"ב, החודרת למרחב האישי שלהם, מפרה את שלוות נפשם, וחורגת באורח ברור מהפגנה ומטרותיה, וכזו הטרדה עלולה לגרור פתיחת הליכים פלילים ואזרחיים נגד המטרידים לכאורה (כשם שנפתחו לדוגמה הליכים פלילים נגד עו"ד ברק כהן כאן בארץ על פרשת בנקאים והוא הורשע ונדון למאסר על תנאי ולקנס).
מן העבר השני, ובלי קשר לאמריקה, ברמה האישית והצינית, רוטמן יכול לבוא בטענות בעיקר לעצמו, כי במה שהוא וחבריו עשו לחובשי הכיפות ועוטות כיסויי הראש אצל בנט אך לפני קצת יותר משנה, הוא בפירוש הזמין את קבלות הפנים המלבבות להן הוא זוכה לאחרונה.
האם לנפגע מחדירה למרחב האישי מותר לפעול עצמאית לתיקון המצב? אנו יודעים שבאמריקה יש הקפדה יתרה על המרחב האישי, הקלות הבלתי נסבלת של רכישה ושימוש בנשק בארה"ב אשר יש הטוענים שמביאה למותם הברוטלי של אנשים רבים בארה"ב מנומקת בזכות החוקתית של אזרחי ארה"ב להגן על המרחב האישי שלהם.
בכל זאת קיים ספק אם רוטמן פעל כחוק כאשר "גנב" את המגפון. ברור שהגניבה לא הייתה premeditated, כלומר אין בה יסוד נפשי, ברור שה"חטיפה" הייתה לאחר זמן שהוא סבל מהחדירה למרחב הפרטי שלו, כאשר אנשי החוק שכנראה היו מסביבו לא סיפקו לו את ההגנה המחויבת מהם, ברור שבשוך הרוחות הוא השיב את המגפון ולכן כל מי שבונה על משטרת ניו-יורק נשען לדעתי על משענת קנה קצוץ.
דווקא במישור השני, מישור החדירה למרחב האישי שלו, נראה כי קיימת עילה להתערבות רשויות החוק, על אחת כמה וכמה לאור תלונת ההפחדה של המטרידים במשטרת ניו-יורק. הייתי ממליץ לרוטמן שהוא עורך דין בעצמו להגיש תלונה נגדית נגד המתלוננת, על הטרדה מאיימת ותלונה חריפה יותר נגד שאר המטרידים על ניסיון תקיפה לאחר ה"חטיפה". את התלונה עדיף שיגיש יחד עם רעייתו אשר כנראה צעדה לצדו והיא ככל הנראה אזרחית אמריקנית, מה שיאיין כל ספק לגבי תוקף החוק והחוקה האמריקנית בעניינם. שאלה נוספת היא עניין הרישיון שקיבלו המטרידים מ-NYPD ואם לא נתקבל רישיון כזה, או אם התקבל והם והפרו את תנאיו, מצבם עלול לדעתי להיות חמור הרבה יותר, כי ניו-יורק זו לא חדרה, מי שעובר שם לכאורה על החוק, משלם.
המפגינים לא מעניינים - מה שמעניין הוא הונאת הציבור בישראל, על-ידי שידורי התעמולה של ערוצי השמאל. המפגינים האלימים האלה לא מעניינים, הם יפסידו, כל מי שלוחם על דעותיו בצורה כזו, לא רק יפסיד, אלא יובס. הקושי האמיתי הוא עם שידורי התעמולה של ערוצי השמאל, אשר מפרגנים לאנרכיסטים האלה, אנרכיסטים שלא מבדילים בין טוב לרע, שלא מבחינים בין אמת לשקר. ערוצי השמאל מעלים עוד ועוד גירה, כאשר כל האמת פרוסה לפניהם, והם מתארים אותה על העוקם לגמרי, והסיבה היחידה שהפרובוקציות האלה קורות שוב ושוב היא ההדהוד המלטף והמוטה של ערוצי השמאל.