סליחה על הנימה האישית, אבל נדרכתי כאשר ד"ר שקמה ברסלר הציגה את הנואמת הראשונה בהפגנה המרכזית ב"קפלן" כצנחנית רבת פעילות בצה"ל וזו הרכינה ראש בפני הלוחמים שנהרגו אתמול בגבול מצרים, ולאחר מכן הבהירה כי בני דורה אוהבים את הארץ ולא יוותרו על עתידם לטובת זדון ליבו המשפטי של יריב לווין. נדרכתי כי הנואמת נועה חליוה היא נכדתי, וכמה שעות לפני שטיפסה אל הבימה קפצה מגובה רב בצניחה חופשית, ועתה נשאה דברה בשם האקדמיה בה היא עושה חיל. איזה סבתא וסבא אינם מתפתים בצומת זה של תיאור הדור השלישי להוסיף כי שניים מהנכדות והנכדים של דנה ושלי מצויים בחוד החנית של צה"ל וסיימו בהצלחה את האקדמיה, ועוד אחת בחרה במתן שירותים חינוכיים ברמה בכירה באזור הנתון לירי רקטות, ועוד אחת שירותה ההתחלי בצה"ל ראוי, ואחרות ממתינות לסיים את התיכון וכבר סבתא וסבא יודעים כי שירותם יהיה משמעותי. לענייננו, העיקר שחונכו לסייפא ולספרא וכולן/כולם הם חלק ממדורת השבט המתכנס להגן על הדמוקרטיה מדי שבת בכיכרות ועל הגשרים ובצומת קפלן. נועה חליוה היא גם פה לכל בנות ובני דודיה, וכשעצמתי עין להאזין לנאומה חשתי גאווה שאין דומה לה: הנה כי כן כל השבט בכיכר. כל השבט מפגין. כל השבט מגיע מדי שבוע. מין פטריוטיות הומניסטית המעוגנת באגירת דעת וכרויה להאזין לעיקרון ש"ישראל עריבים זה בזה". וכל זה אירע באקראי בסופשבוע בו האלימות הדיקטטורית הרימה יד על החרות. ההתנפלות של משטרת לה פאמילייה על עמיתינו המפגינים מול ביתו של הדיקטטור-בדרך בנימין נתניהו בקיסריה היא חזרה על מצבים שהתקיימו באירופה לפני 100-90 שנים ומתחדשים עתה. כדאי להבהיר זאת. מה שאירע השבוע הוא עליית מדרגה בפעפוע של המשטרה ללה-פאמילייה כמושג, כתפישת עולם. נכון, גם בסיבוב הקודם בכיכר בלפור בירושלים נגלו לעינינו תקריות חמורות. רותי צוקרמן שהגיעה בהתמדה מן השרון יצאה ממפגש פנים-אל-פנים עם המשטרה על אלונקה של מגן דוד אדום. אחד מפעילי הליכוד המוכר כתומך מובהק בביבי החל לקלל את אמיר השכל בעומדו קרוב מאוד אליו, והאש נחשבה לבלתי ניתנת לריסון. תהיתי מדוע השכל בלע את חרפת הביביסט ולא התלונן במשטרה. אין סיכוי, השיב אז השכל, הם לא יעשו דבר. אך האלימות מן הסיבוב הקודם היא כאין כאפס לעומת המתרחש עתה. בעת האחרונה הגיעו הדברים לכלל תקיפה פיסית של מפגינים תמימים ומעצר שווא שלהם. ממשלת נתניהו אינה סתם חבורה מתעללת, סאדיסטית, אם תרצו. היא חותרת לשבור את רוח החרות הפוקדת את הדור הצעיר. את אלה - שכה התרגשתי לשמוע מפי נועה נכדתי - כי יגנו עליה במלוא העוצמה לאורך כל הדרך. חשתי גאווה והתרגשות. אחרי שנים של אדישות נדמה כי קם דור צעירים שפונה לדמוקרטיה יהודית ליברלית, ולא ירכין ראש בפני העריצות. ניצתה תקווה.