ה"קידמה" החולנית של ישראל עוסקת בימים אלו בשימור מעמדן של האליטות שכשלו בבחירות האחרונות באמצעות כישוריה להזיק למדינה, לכלכלה, לחברה ולביטחון הלאומי. התירוץ האווילי הוא: "מאבק בדיקטטורה". אווילי משום שאין בישראל דיקטטורה. יש בה חוסר משילות של המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים וכאוס שמשרה בה קואליציית הגורמים שחשים שהפסידו בבחירות הדמוקרטיות האחרונות בסיוע האקטיביזם המופרז של המערכת המשפטית. אין דיקטטורה בארץ, משום שאין שינוי בחוקי היסוד וכל הארגון המשילותי זהה לפי שעה לזה שהיה בעבר, גם אם פחות טוב, פחות יעיל ופחות איכותי ממנו. כ"כ סובלת המערכת המשילותית מיוזמות משפטיות שאינן מגובות בחוקים אך נוצרות שרירותית באמצעות פרשנויות משפטיות בלתי-תקינות אשר מקורן ביוזמות בלתי חוקיות של בג"ץ להתערב בפעולות הממשלה והכנסת מבלי שהוסמך לכך כחוק. אכן, מתנהל ויכוח חריף למדי בציבור סביב השאלה האם הטוטליטריזם של מערכת המשפט בישראל הוא דיקטטורה, באשר מציאות זו לא נוצרה על-יסוד חקיקה של המחוקק המוסמך בדמוקרטיה - העם או נציגיו הנבחרים. מדובר גם בהונאה אדירה של הציבור על-ידי קבוצות אוליגרכיות שהתאגדו לפעולה משותפת עם גורמים פוליטיים ומדיניים חיצוניים, ומבקשים בכך להתגבר על חולשתם הפוליטית באמצעות יצירת חוסר משילות מוגברת. נראה לפי שעה שזהו שילוב של שני הגורמים, אבל קיימת נכונות בקרב הקבוצות המובילות ומממנות את המהלכים הנפסדים של "מחול השביתות" ושל המסכת הרחבה של הפרות החוק הקשורות אליהן ונגזרות מהן, להחריף את המצב במחיר הגברת הנזקים והרחבת הקרע בציבור, ובלבד שלא תקראנה לסדר על-ידי המנגנון הדמוקרטי הנבחר של מדינת-ישראל. כאשר מפקדי צה"ל מציגים לציבור מצג שבו גם הם מנסים להכתיב לכנסת ולממשלה מהלכים בתחומי הממשל, מדיניות הפנים, החוץ והביטחון, אין ספק שאנו נתונים בתהליך מסוכן לעתיד המדינה וככל שיחריף נתקרב לרגע שבו תהפוך האנרכיה ה"יזומה" לעימות בין שני הגושים הנאבקים על אופיה של המדינה בשיטות ובכלים שונים: מצד אחד דמוקרטיה מוצהרת ומעשית אך בלתי יעילה וחסרת מנהיגות נחרצת ונמרצת ומולה דיקטטורה, אשר מונהגת היטב על-ידי מנהיגות תככנית ומניפולטיבית חסרת מעצורים, מצויידת באמצעים כלכליים נרחבים וביכולות תקשורתיות מגוונות. אפקט ההפתעה האסטרטגית בולט כאן לעין ואינו לטובת תומכי הדמוקרטיה. היות צה"ל חלק ממערך הקבוצות האוליגרכיות, משתקף בכך שמגויסים נוהגים ככאלה חרף ניסיונות להסוות את עמדותיהם והשקפותיהם ללא הצלחה, ואנשי מילואים (לפחות בחלקם) שהם "אזרחים מן המניין" כשאינם במדים אך אנשי צבא לכל דבר ועניין כאשר הם מתייצבים ומתגייסים, מפרשים את מעמדם מטעמי נוחיות "כמתנדבים-על-תנאי" שאינם מנסים להסתיר את השתייכותם הפוליטו-אירגונית. בנסיבות אלה ניכרות פרצות חמורות בצבא ובסולידריות שבין החיילים. המערך ההגנתי שבזכותו מתקיימת מדינת ישראל ניצב כך על עברי פי פחת, המשמעת מתרופפת, שליטת המפקדים היא רק מדומה ואיום ההתפוררות מוחשי לגמרי. סרבנות שאמורה הייתה להוביל לפיטוריהם של קצינים וחיילים, נתקלת בשפה רפה ומתנצלת מצד הממשלה. הרמטכ"ל - מפקדו העליון של הצבא - מצטייר כשק החבטות של חוגי "הדיפ-סטייט" המנהלים אותו למעשה¹. צה"ל אינו בנוי על יכולות, אימונים, חריצות, צמידות למטרה ולשירות למדינה, משמעת ומנהיגות חדה וברורה, אלא על משוואת זכויות-יתר "לחוגים נבחרים" ששימור מעמדם הוא המבחן האולטימטיבי המניע את איכות הביצוע²; ללא ספק מצב חמור מאוד. המנהיגות הפוליטית והצבאית, במדים ובלעדיהם משדרות את אותו "גל סינוס" בלתי יציב של נאמנות ומשמעת על-תנאי. במטרתה להפיל בדרך בלתי חוקית ממשלה דמוקרטית נבחרת כשאינה בוחלת בשום אמצעי כגון: ריסוק גאוות היחידה, הסולידריות והנכונות להילחם. זאת היא עושה בסדרת מהלכים שמטרתם המרכזית היא להוביל לוויתור על חלקי ארץ-ישראל, על הציונות ועל יהדותה של מדינת ישראל. לא הדמוקרטיה או אופיה האוניברסלי של מדינת ישראל מול אופיה היהודי מאוימים בכך, אלא עצם קיום המדינה; כשמקור הרעל והארס הוא בבית-הגידול שבעבר היה כור היתוך ומקור האנרגיה להקמת המדינה - מדובר בשינוי המרעיד את אמות הסיפים ומעודד את אויביה לקרוא עליה תיגר. צה"ל הפך מצבא חזק - המכריע מלחמות במהירות ובמינימום נזק ואבדות לעצמו אם אינו נרדם על משמרתו (כבמלחמת יום הכיפורים) - לצבא העוסק בלוחמה נגד טרור ומתמחה במלחמות א-סימטריות נגד כוחות בלתי-סדירים, עם יחידות מודיעין מאומנות למטרות אלה (מודיעין - מטרות מול אירגוני טרור); הוא מפגין יכולות לבצע ניתוחים כירורגיים "אקרובטיים" תחת השמדה מהירה ואפקטיבית של האויב ויכולותיו. צה"ל נרתע כיום בצורה מבישה מעימותים עם חיזבאללה ועם גורמי טרור חלשים ממנו בהרבה (עזה). אם ימתין עוד שנתיים-שלוש עם מהלך אפקטיבי לפריצת ההסגר של "מעגל האש" שטווה אירן סביב ישראל, ימצא אל נכון גם את התירוץ שיספר לציבור הישראלי כיצד ומדוע הפכנו ממעצמה מזרח-תיכונית למדינת-שוליים. לנוכח האנרכיה הפנימית, המנהיגות המדינית של ישראל ד'היום אינה מסוגלת לשנות מגמות אלה וזאת כי נרדמה בשמירה. בארבע השנים האחרונות היא השלימה עם הקמתה והתבססותה של מערכת הדיפ-סטייט המוכוונת מבחוץ אך מכתיבה את מהלכי הפנים והביטחון המסכנים את קיום המדינה והציונית. חריש עמוק ועוין זה חושף לאחרונה שורשים רקובים בכל מסדרונות מערכות השלטון ובראש וראשונה במערכת המשפט. נוכח הרפיסות והרפיון הכלליים, הפכו האירועים האלימים בדרום - במגזר הבדואי ולאורך גבול מצרים - את האזור ל"גבול פעיל" מאוד בתחומי הטרור והפעילות הפלילית המוגברת (בעיקר הברחות סמים ונשק). מסתבר שבעמוד כוחותינו לאורך הגבול מול פורץ בודד אך נחוש ומאומן - ידנו על התחתונה. הכשל באירוע האחרון היה מודיעיני, מבצעי ומשמעתי גם יחד. זו תוצאה של העדר תודעה ומוכנות מבצעיים, והאשמה לכך חלה בראש וראשונה על הפיקוד הבכיר באזור ובמרחב כולו. אני רואה בכך תוצאה ישירה של המורל והנורמה הירודים על-רקע מחזות האבסורד היזומים על-ידי האופוזיציה הפוליטית. לנוכח שוויון הנפש בו מתייחסות אליהם מנהיגויות המדינה והצבא כנראה שדומים להם יבואו בעקבותיהם. אין ספק שגם החיילים שהיו במשמרת זו ונפגעו - שגו. אולם אופי השגיאות מעיד על כשל שיטתי והתרופפות המסגרת הצבאית הבסיסית ובתנאי הזירה זו אחריותם של המפקדים הבכירים.