בחודשים האחרונים שמעתי מכמה וכמה אנשים שאין שום טעם בהצבעה בבחירות וכי בדעתם לוותר על הזכות הזו שלדבריהם "לא מניבה דבר". התחושה הזו, המשותפת ללא מעט אנשים מהמחנה הלאומי צמחה על מצע ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית, אלה שגרמו לממשלת הימין "מלא מלא" לנסיגה לא אלגנטית מהתוכנית, יש אומרים לביטולה לחלוטין או כמעט לחלוטין.
תחושת האכזבה אמיתית ובמידה רבה מאוד מוצדקת. תוצאות הבחירות בשילוב קיפוח של שנות דור מצד מערכת המשפט יצרו אצל כולנו ציפייה בוערת לשינוי. ההכרזה של יריב לוין "מה שהיה הוא לא מה שיהיה" בצירוף פירוט השינויים הכל כך מתבקשים הייתה עבור רבים אירוע מכונן, משהו כמו הכרזת עצמאות שנייה. ואז הגיעה המפלה.
ההפגנות החוזרות ונשנות, האיום במרי אזרחי, עידוד הסרבנות בצבא, חסימות הכבישים, יצירת אווירה של כאוס ואובדן שליטה ומשילות, ההסתה מבית נגד ישראל בארץ ובעולם, ההשפעה על הכלכלה והלעז על ראשי המדינה, ההאשמה שהממשלה הנבחרת מובילה לדיקטטורה - כל אלה ביחד הכריעו את הכף.
מורך לב ורפיסות, בעיקר מצד בנימין נתניהו אך גם בצירוף גורמים פוליטיים נוספים, הפכו את הניצחון בבחירות ואת תחושת האופוריה שהתחזקה מאוד לאחר ההכרזה על רפורמת לוין לנחלת העבר. אפקט הדומינו ששיאו היה מיד עם פיטורי יואב גלנט צבר תאוצה כזו שמיד לאחריה קרס הכל, נתניהו בראש. התחושה היא של מפלה, של תבוסה ושל חוסר תקווה והעדר תוחלת בהשתתפות בבחירות. שהרי גם כאשר הרוב בכנסת מוצק ויציב - בפועל השמאל ממשיך לשלוט!
ואילו אנכי אבקש לומר לאחי ממחנה הלאומי - אל תתייאשו חלילה ואל תסיקו את המסקנה הלא נכונה לפיה אין להשתתף בבחירות. רק שוו בנפשותיכם מה יקרה פה חלילה אם יאיר לפיד, בני גנץ, מרב מיכאלי, זהבה גלאון, מחמוד עבאס ובל"ד יזכו חס ושלום לרוב בכנסת. איך אומר הביטוי העממי? הלך עלינו...
וכעת להיבט האופטימי - גם בהווה וגם במבט צופה פני עתיד הממשלה הנוכחית פועלת בתחומים רבים ומשנה מציאות. כך בהתיישבות, כך ברבנות, כך בחינוך, כך במדיניות החוץ, כך בתקציב ובסדרי העדיפות החדשים שבו וכך בעניינים רבים. ניתן גם להעריך בזהירות שהרפורמה לא תינטש לחלוטין. כנראה לאט יותר, באופן מדורג יותר ובהיקף מצומצם יותר - שינויים במערכת המשפט יתרחשו.
מה שחשוב יותר הוא הסב-טקסט של זעקות המפגינים בקפלן. אלה חוזרים כמנטרה על הקריאה "דמוקרטיה" כאשר מה שבאמת מפריע להם היא הד מ ו ג ר פ י ה. אנשי השמאל אינם טיפשים וההבנה שמהבחינה הזו, הדמוגרפית, אין להם כל סיכוי או תקווה בעתיד - מעבירה אותם על דעתם וגורמת להם להתנהג כפי שהם מתנהגים.
אצל מצביעי השמאל מתחתנים פחות מאשר אצל מצביעי הימין. אלה שמתחתנים עושים זאת בגיל מאוחר יותר מאשר מצביעי הימין. מספר הילדים אותם מביאים אנשי הימין לעולם עולה משמעותית על אלה ממחנה השמאל, כל אלה מגמות ברורות וידועות ואינן צפויות להשתנות.
הדברים באים לידי ביטוי גם בכנסת הנוכחית. מלבד ששים וארבע הקולות בקואליציה (מתוכם עשרות חובשי כיפות) יש בכנסת חובשי כיפות נוספים וגם במפלגות של גדעון סער/בני ואביגדור ליברמן יש אנשי ימין "חילונים". מהאמור עולה שאנשי הימין בכנסת מונים קרוב לשמונים מנדטים. כאמור, על פני השנים מספרים אלה צפויים לגדול עוד יותר, כנראה בצורה משמעותית.
כל ההתחזקות הזו מותנית בכך שנהדוף את הייאוש המאיים לחדור למחננו ונבין שרק הצבעה גורפת של אנשי המחנה הלאומי, לאורך זמן ובמספרים גדלים והולכים (כאלה שישקפו את המציאות) תייצר בהכרח את השינויים להם כולנו מייחלים. זה יקח זמן, זה יהיה תהליכי ויהיו מכשולים בדרך - הניצחון של המחנה הלאומי ועתידה של מדינת ישראל כמדינת היהודים מובטחים.