צבא שיש לו מדינה פיצוץ אדיר הרעיד בשבוע שעבר את אזור קריית-גת, ויצר פטריית עשן, שהיתמרה לגובה רב. כשעה לאחר האירוע הוציא דובר צה"ל הודעה: "לפני כשעה התרחש פיצוץ באזור קריית-גת. צה"ל מסר, כי מדובר בפיצוץ תחמושת מבוקר, שתוכנן מראש, וכי אין חשש לאירוע ביטחוני".
אכן, אין הצבא צריך להודיע לנתינים על פיצוץ מתוכנן, שיטריד מאוד את שלוותם, שהרי הוא אדוני הארץ.
מהיומן בחמישה ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. בשישה ביוני 1944 (D-Day) נחתו צבאות בעלות-הברית בחופי נורמנדיה בצפון צרפת (מבצע "אוברלורד"). בשישה ביוני 1982 נפתחה מערכת שלום הגליל. ב-21 ביוני 1941 נפתחה הפלישה הנאצית לברית-המועצות (מבצע "ברברוסה").
לעומת זאת, יום הניצחון על גרמניה הנאצית (V-E) במלחמת העולם השנייה היה שמונה במאי 1945, ויום הניצחון על יפן במלחמת העולם השנייה (V-J) היה חמישה באוגוסט 1945.
"מלחמות, כבר לא קורות בחורף" -
שרה סי היימן בשירה "גיבור גדול" וטעתה. לצערי, כל עונה בשנה יפה למלחמה. עובדה.
פשע מלחמה בט"ו בסיוון ה'תש"ח (22 ביוני 1948) ביצע צה"ל, שהוקם כשלושה שבועות קודם לכן, פשע מלחמה - חיילי פלמ"ח ירו בניצולים מהספינה "אלטלנה", שהופגזה בחוף תל אביב, והרגו יותר מעשרה מהם. לעובדה, שזה היה פשע מלחמה, אין שום קשר לסוגיית חוקיות הגעתה של ספינת הנשק של אצ"ל ארצה בהפוגה הראשונה למלחמת הקוממיות. באמנת ז׳נווה נקבע חד-משמעית, שיֶרי על ניצולים מספינה טרופה, גם צבאית, הינו פשע מלחמה (יורם דינשטיין, "דיני מלחמה", שוקן, 1983). מתנדב אמריקני, ששירת בחיל-הים האמריקני במלחמת העולם השנייה, והיה על סיפון "אלטלנה" בעת הירי, זעק, שאפילו היפנים לא עוללו דבר כזה.
טייס מתנדב אנגלי מספר בזיכרונותיו, כי מפני שהוא גוי, הציעו לו מפקדים בכירים בחיל-האוויר להפציץ את "אלטלנה" בדרכה לישראל תמורת אתנן (גורדן לוויט,
"גוי של שבת", מערכות, 1989). טייס בכיר בחיל-האוויר, שהיה בתש"ח במשטרה הצבאית של הפלמ"ח, מספר בזיכרונותיו על תאוות ההרג, שאחזה בו ובחבריו כשירו על הניצולים מ"אלטלנה" (אורי ירום,
"כנף רננים", ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2001); ואלו אך מעט מהעדויות על האירוע (להרחבה - ראו שלמה נקדימון,
"אלטלנה", עידנים. נקדימון עומד לפרסם מהדורה חדשה ומעודכנת של ספרו המקיף על הפרשה).
כידוע, אצלנו שורר שוויון בפני החוק. לכן, הסתירו ממשלת ישראל ופרקליטות המדינה את מבצעי הפשע, לא חקרו אותו, לא חקרו אותם ולא העבירו את המסקנות לבית-הדין הבינלאומי בהאג. יתר על כן, כשנה אחר הטבעתה, פקדה ממשלת ישראל להעלים את שלד "אלטלנה" מחוף פרישמן בתל אביב, והוא ננטש עמוק בים מול חוף נבי רובין (כיום - חוף פלמחים) (אריק קרמן, "העוגן של אלטלנה", אתר
"מורשת ימית") כדי שלא יהפוך לאתר עלייה לרגל, ולא יצעק ברבים את פשעה הנורא. שגריר ישראל בארצות-הברית, שפיקד על הירי בניצולים מ"אלטלנה" ולא הפסיקוֹ, התפאר במסיבת יום העצמאות בפני עובדי השגרירות על חלקו באירוע.
ראוי לזכור: במצב של חוסר נוראי בלוחמים, בנשק, בתחמושת, באמצעי לחימה ובציוד רפואי במלחמת הקוממיות, השמדת שארית המטען שנשאה "אלטלנה" (רובו נפרק בחוף כפר ויתקין - משמע, בית-ינאי), מהווה פשע נגד העם היהודי ונגד מדינת ישראל שאך מלאו לה כחודש וחצי. "אלטלנה" הייתה אמורה לשוב לצרפת ולהביא ארצה עוד נשק, תחמושת, אמצעי לחימה ועולים. במקום זאת טיבעוה זדים, ואף יהודי מארץ-ישראל לא זכה להשתמש בעירומי הנשק, התחמושת ואמצעי הלחימה, שהעמידה ממשלת צרפת לרשות הארגון הצבאי הלאומי.
באירוע "אלטלנה" נחשפו השנאה הפתולוגית של השמאל נגד הימין, ההסתה הנבזית, שנקטו מנהיגיו ותאוות הרצח שאחזה באנשי פלמ"ח ובאחרים, ש"הגנו" על מפקדת הפלמ"ח ועל הדמוקרטיה הישראלית. כך, שכשהתנינים מזילים דמעות על הסתה ועל מלחמת אחים, ראוי לזכור את מורשת פשעם ולהנחילה לדורות הבאים - מה עוד שהשפה נותרה אותה השפה, והאלימות והתאווה לשפוך דם במלחמת אחים מפעפעות כלפני 75 שנה.
"עוד זה מדבר וזה בא" טרם שככו ענני החול, שעורר הכישלון המבצעי החמור ביום שבת בגבול מצרים, וכבר עלה גל חדש של ענני חול סביב גניבה, נוספת, של תחמושת מבסיס צאלים. כנאמר בסיפור האימים של איוב, "עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא ..." (איוב א', פסוק ט"ז). אבוי לצבא, שאמצעי לחימתו, נשקו ותחמושתו נגנבים. האם נוכל לסמוך עליו ביום פקודה?!
אבוי למדינה שמגבילה את תגובת החיילים לנוכח גנבים המתהלכים בגאווה ובגלוי במחנות הצבא, ושולחים ידם ברכוש הצבא וברכוש החיילים.
למה הם שונאים? "לו לבשתי גלימה של נזיר בודהיסטי". כך אמר לי אורי זוהר כשהתאפרנו לקראת עוד שעשועון, שהנחה בטלוויזיה בסוף שנות השבעים, "איש לא היה מניד ראש. אבל התלבשתי כיהודי, וכולם רותחים". לדעתי, חזרתו של אורי זוהר בתשובה והפיכתו לרב הינן הדוגמה המצוינת לאימת החילונים מפני החרדים, כיוון שזוהר עליו השלום עשה את כל הדרך מקצה אחד של המנעד לקצהו האחר.
מאז ומתמיד דגלה הציונות הסוציאליסטית בשלילת הגולה. טיפוסים שליליים כמוני סבורים, כי זה מסביר את אדישות ההנהגה הציונית בארץ ובארצות-הברית לשואת יהודי אירופה; ואולי גם ההסבר להפקרת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים במלחמת הקוממיות.
הציונות הסוציאליסטית הציבה את הצבר הלוחם (כהגדרת פרופ׳ עוז אלמוג) הנבחר כתחליף לבן הישיבה המאוס. החלום המעוּות לברוא יהודי חדש הכזיב, והדתיים והחרדים מתרבים ודוחקים ר"ל את מקומם של הצברים הלוחמים - בצבא וגם בהתיישבות - בישראל כיום.
לכן, שנואים החרדים, אך לא רק הם. עבור הנאורים בחזקת עצמם בלבד, שגדלו בארץ, והפכו לעמי הארצות (כהגדרת יעקב חזן), שכל קשר ביניהם לבין יהדותם "נוגב לחלוטין" (כהגדרת ש"י עגנון) במהלך חינוכם, והם מדברים עברית רצוצה, שמתמלאת לעייפה במלים לועזיות - מסמלים החרדים את האויב ולא את היריב.
אחד מבני משפחתי חזר בתשובה בנעוריו, וקשה שלא להתפעל מיפי משפחתו ומאישיותו הצנועה. למרות זאת, הוא כקוץ בעיני רבים ממשפחתי בלבושו, בזקנו, בפיאותיו, בציציות המשתלשלות מבגדיו ומבגדי בנו, בהימנעותו מללחוץ ידי נשים וכו׳. הוא מפריע להם באורחות חייו, במראהו, בילדיו שמחונכים אחרת, ונראים אחרת ואפילו בדיבורו ובהתנהגותו. הוא מזכיר להם את הבסיס שנטשו, וזה מרתיח את דמם, ומוציאם מדעתם הסובלנית כביכול. "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" - התנבא ירמיהו (פרק ב', פסוק י"ג).
לאותו קרוב יקר ולאשתו הנהדרת יש ארבעה ילדים, ברוך השם, ובמפגש משפחתי לפני כמה שבועות קָבל אחד מקרוביי באוזניי על ש"הם" - החרדים, הדתיים והחוזרים בתשובה - עוד מעט יהיו הרוב בחברה היהודית. אותו הקרוב, כמובן, בעד דמוקרטיה, בעד שוויון, בעד סובלנות, אך מחריד אותו, שבני מינו הופכים למיעוט במדינת היהודים. כמעט חזר באזניי על הכזב הקדוש, שהם הקימו את המדינה, ועכשיו גונבים אותה מידיהם.
לכן, מי שמגדירים את עצמם - ורק הם עושים זאת - כנאורים, כדמוקרטים וכליברלים, שונאים את החרדים; וכשיש להם פנאי לשנוא עוד מישהו, הם שונאים את הדתיים ובעיקר, את המתנחלים. מסעות השנאה נגד היהודים שהעזו להתפלל הלל בכיכר דיזנגוף בתל אביב ונגד ישיבת "מעלה אליהו" בתל אביב מלמדים, כי גם דתיים סתם הנם מטרה לגיטימית לשנאה קנאית ולתיעוב. לכן, הם נוטפים שנאה גזענית חשוכה נגד כל מה שנראה יהודי, או שייך ליהדות המתועבת בעיניהם.
בלימודיי באוניברסיטה בטקסס הסבירו לי מוריי, שכשאיתקל במסע דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של קהילה מסוימת, עליי לחשוד, שכוונת מתכנני המסעות לבצע בקהילה זו רצח ללא רגשות אשמה (guilt-free massacre). האווירה כעת בישראל תואמת מאוד את אזהרותיהם, והלוואי שאתבדה.
שוב חוזר הניגון ערבים רצחו ערבים ביפיע - הפעם בגלל ריב בין כנופיות. מיד קפצו הנאורים כמוצאי שלל רב והאשימו את ממשלת ישראל ברצח. הפזמון מוכר היטב - עוד מאירועי סברה ושתילה בשנת 1982. שם ערבים נוצרים רצחו ערבים מוסלמים בגין נקמת-דם - אירוע אחד מרבים, השגורים בחברה הערבית מקדמת דנא - והנאורים האשימו את היהודים בדבר.
הפעם היה חידוש: ההאשמה לוּותה בססמה זוועתית: חיי ערבים חשובים (חיקוי עלוב לשמה של התנועה האנטישמית השחורה בארצות-הברית, BLM).
על כך כתב ד"ר צבי סדן, עמיתי, "האנשים שצועקים עכשיו 'חיי ערבים חשובים', הם אותם האנשים, שבעיניהם חיי יהודים אינם חשובים כלל".
