אני מודה למגיבים למאמרי הראשון בנושא הקשר בין פרשת השבוע, פרשת קֹרַח, ובין גישת הנביא שמואל בהפטרה. אני מבין ללבם של המגיבים הטוענים שלא היה מרד נגד שמואל, אלא הייתה רק דרישה מוצדקת ליישם את חוק המלך, כפי שהוא מנוסח בספר דברים בפרק י"ז.
אכן, אנחנו מוצאים חילוקי דעות בין המחוקק בספר דברים, פרק י"ז 14-20, האומר במפורש,
שאם יובע בעם הרצון להמלכת מלך ככל הגויים, יש להיענות בחיוב למשאלה - "שׁוֹם תָּשִׁים עָלֶיךָ..." (שם, פס' 14-15). אך ההסכמה ליישום המשאלה לכינון המלוכה מותנית בתנאים רבים ובהדגשה, שאך ורק ב"אֲשֶׁר יִבְחר יְהֹוָה אֱלוֹהֶיךְ...". כלומר, שהמלך יהיה כפוף לרשות הכוהנית. בהמשך ישנם עוד שלל תנאים. יש הצדקה לטענה, שהמורדים מבקשים ליישם את החוק המקראי, כפי שנוסח בבירור בספר דברים בפרק י"ז, הנותן את הסכמתו למלך על עם ישראל כפי שנהוג אצל כל הגויים.
למרבה הצער, שמואל מתנגד עקרונית לבקשת העם להמלכת מלך בישראל, במיוחד שבבקשה ישנה התייחסות כאובה לעובדה, שבניו, יואל ואביה, "יִטּוּ אַחֲרֵי הַבֶּצַע וַיִּקְּחוּ שֹחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט". (שְׁמוּאֵל א' ח' פסוק ג') בעוד החוק המקראי מתיר כינון מלוכה, שמואל מביע את הסתייגותו המוחלטת. הסתייגותו מובעת בברור בתגובתו, אותה אנו מוצאים בפסוק ו': "וַיֶּרַע הַדָּבָר (הבקשה למלך) בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה-לָנוּ מֶלֶךְ לְשָפְטֵנוּ, וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְהֹוָה".
אני חוזר על מה שכבר כתבתי במאמר הקודם. המשותף למה שאני רואה כשתי מרידות, שהן מתריסות בבוטות נגד ההנהגה הרוחנית של העם. אני מאמץ משתי ההתרחשויות - פרשת השבוע וההפטרה - את ההבנה, שיש מקום לחילוקי דעות בעם בשלל מישורי חיים, אך חילוקי דעות חייבים להיות מלובנים במישוריות חיים המכבדת גם את בעל הדעה, עליה אתה חולק. חילוקי דעות אינן חייבות להעלות על שרטון של מרי עוין, כפי שראינו מצד קרח כלפי משה וזקני ישראל כלפי שמואל.
מצער, שחילוקי הדעות בין המדברים בשם המחוקק בדברים י"ז ובין המנשר החברתי של שמואל המובע בפרק ח' בשמואל א' לא התבטאו במתן כבוד למנהיגות הרוחנית, גם עם בניו, יואל ואביה, על-פי הכתוב בפרק ח' פסוק ג': "וַיַּטּוּ אַחַר הַבֶּצַע וַיִּקְּחוּ שֹחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט".
בימינו אנחנו עדים להתייחסוית מתלהמות ולעתים מתבהמות במאבק על איך חייבים לפעול מערכות המשפט בישראל. חבל שלא למדנו את הלקח מפרשת קרח כפי שבא לידי ביטוי לנו במסכת אבות, ו פר' ה' משנה י"ז:
ש"מחלוקת שאינה לשם שָׁמַיִם אינה מתקיימת" ו"אלו כל מחלוקת שהיא לשם שָׁמַיִם סופה להתקיים".
ההתרסות במשה מצד קרח בן יצהר משבט לוי ודתן ואבירם בני אליאב משבט ראובן לא היו בהן ביטויי מחלוקת לשם שמים. כן גם ההתרסות של זקני ישראל בנביא שמואל לא היו מחלוקת לשם שמים.
לאור ההתרחשויות בחברה הישראלית באלו הימים אנחנו חייבים להיות קשובים לפרשת השבוע ולהפטרה. בימינו הבה ונאמץ אנחנו בחיינו היומיומיים את המחויבות, שהמחלוקות תהיינה אך ורק לשם שמים. הן תנוסחנה בצורה המכבדת את החלוקים בדעותיהם. בל ניתן דרור להשתלחויות לשוניות להשתולל ברחובותינו. בל ניתן לשפה הבהמית גסת הרוח להיות נוכחת כבוד בדיונים בכנסת ישראל.