הנבחרת הצעירה של מדינת ישראל הצליחה לסיים את המונדיאליטו כנגד כל התחזיות, הציפיות והסיכויים, במקום השלישי המכובד והמרשים. מדינה שלימה ליוותה בהשתאות את ביצועי השחקנים הזריזים, המקצוענים, נשימתה נעתקה כשנדמה היה שההפסד קרוב וקולות השמחה הרקיעו שחקים כשהרשת של היריבה נקרעה בעוד גול.
מדינה שלימה החזיקה אצבעות לנבחרת הצעירה אשר ממשחק למשחק הרחיבה את יריעת החלום עד לחצי הגמר, נבחרת שהחזירה לימים אחדים משהו מה-יחד הישראלי אשר נופץ, נותץ ונדרס ברחובות האימה והזעם בחודשים האחרונים.
אני הבטתי בהשתאות במאמן, אופיר חיים אשר פרץ לחיי בסערה, אדם שמעולם לא שמעתי את שמו, לא ראיתי תמונת פניו, לא הכרתי את סיפורו האישי, את סיפור חייו, והוא פרץ במלא העוז והאותנטיות ולימד אותי פרקי מדינה, פרקים לחיים.
הפרק הראשון והמשמעותי ביותר עבורי היה פרק הרוח, רוח המאמן, רוח המחנך, רוח המפקד, רוח האדם המסוגלת לחולל פלאות, לבצע את הבלתי ייאמן, את הבלתי מושג, לנסוך אמונה שהכל אפשרי, שבידנו הדבר לעשותו, הרוח האיתנה. הסתכלתי על התשוקה, שמעתי את הלהט, הקשבתי לפעימות הלב, התרגשתי עם הביטחון, שמחתי עם אופיר וכאבתי עימו, אך מהרוח העוצמתית, האיתנה, רוח המפקד-המאמן, אי-אפשר היה להתעלם. הרוח שהדביקה פרטים שונים כל כך בפסיפס האנושי והפכה אותם לנבחרת חדורת מוטיבציה הששה אלי ניצחון מתוך עמדת עוצמה ולא מתוף תחושת נחיתות.
הבטתי באופיר חיים, האיש שמעבר לריצות, לחיבוקים, לקפיצות האותנטיות עם הנצחנות, האיש שלא כבה גם אל מול ההפסדים ושמר על הרוח, הבטתי בו וחשבתי על מערכות חיינו השונות, מה היה מתרחש בהם אילו הונהגו והובלו על-ידי הרוח של אופיר חיים.
חשבתי על הרוח בצבא העם האהוב שלנו, הצבא הכי מוסרי בעולם, הצבא שבו הלמה התעמעם ברבות השנים ובהכנסת ערכים שונים בשם הרב תרבותיות. חשבתי על המפקדים שלנו שחלקם כל כך זקוקים לרוח האמונה של אופיר חיים, זקוקים ללהט, חסרים התשוקה.
"אחריי" הסתכלתי על אופיר חיים ונזכרתי במפקד אחר, גיבור מלחמה, איש אשר רוח בו, מפקד ומנהיג, תת-אלוף
עופר וינטר. ראיתי את האיש שהוביל בעוז רוחם לוחמים תחת אש ובשדה המערכה, שהיה להם לעיניים, שהמילה: "אחריי" נכתב עליו ונוצקה בדמות עוז רוחו. הבטתי באיש ששחה נגד הזרם, שביקש להנחיל ללוחמיו ולמפקדי צה"ל את הלמה - את רוח הנביאים ואבות האומה, את המשמעות לצאת לקרב כשאתה נטוע בשורשיך ואינך גידול מים, את החיבור שהוא צינור המהות לעצם היותנו כאן.
נזכרתי בלוחם עז הנפש עופר וינטר שקרא בפני לוחמיו אותם שלח מי לחיים ומי למוות את שורות הנצח של עם הנצח: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל. אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך".
והזעם הקדוש התפרץ מהר הגעש של מכחישי היהדות כלבה רותחת. האויב האמיתי התגלה. עופר וינטר מפקד נערץ, יהודי מאמין וגאה, לוחם עז נפש הפך למושא רצח אופי שיטתי ומתמשך אשר מנע עד כה את קידומו לדרגת אלוף.
עופר וינטר ואופיר חיים, כל אחד בתחומו, הביאו את הרוח המיוחדת להם, רוח הנוסכת עוז ועוצמה, רוח הגבורה האיתנה, רוח הניצחון, אחד זכה לתהילת חייו, אחד זכה לעוול.
"גורל מדינת ישראל נתון בידכם, עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם. ויהי ה' עימכם". את פקודת היום הזו לא כתב הקצין הדתי, האמוני, עופר וינטר. את פקודת היום האמונית הזו, הגדושה ברוח היהודית, כתב סמל החילוניות, האלוף שייקה גביש בפקודת היום במלחמת ששת הימים.
כמה התרחקנו מאז, כמה איבדנו מהרוח היהודית הנאמנה, כמה שכחנו או לא ידענו מהו צינור החיים שלנו המחבר אותנו להיותנו בעלי הבית במדינה הזו. תודה לך אופיר חיים, הזכרת לנו שהרוח סופה לנצח.