בעוד שעתיים (14.3.23, 11:00) בנימין נתניהו מכנס את סיעתו. בעוד שלוש את הקואליציה. התקשורת מבטיחה במרומז, שהוא מבין איזו סטירת לחי ספג אמש מג'ו ביידן, שהזמין לבית הלבן את הנשיא יצחק הרצוג ופסח עליו. זה מחיר הדיקטטורה החוקית, שאיפשר ליריב לוין להטיל לחיינו. עם ההייטק שברח, עם שום סטארט-אפ שלא נפתח בחודשים האלה. עם האיבה שזרע בלבבות.
הכל כדי שקארין אלהרר מ"יש עתיד" לא תוכל לכהן בוועדה למינוי שופטים. ברור שלא רק אלהרר. היא סמל בלבד למאבק הנלוז שאיפשר לנהל מפני שאינו מסוגל להחליט כל דבר בעיתו. מפני שתמיד הוא דוחה הכל. מרוויח זמן ומפסיד את העולם.
אך עתה זה אלהרר או חידוש חסר תקדים בתנופתה של המחאה בארץ ובעולם ובבית הלבן.
מכיר אותו. ברגעים אלה הוא עוד ינסה לסחוט משהו. אפילו אם צודק אביגדור ליברמן ויש לו כבר הסכם שהאופוזיציה לא תתנגד לצירוף אריה דרעי לממשלה (וזה מחייב חקיקה) הוא ירצה עוד משהו. זה האופי שלו. הסמל של מכבי תל אביב (ברכות לאליפות בכדורסל אמש) שמעון מזרחי נהג לומר כי "זה לא גמור עד שזה לא גמור". אצל ביבי "זה לא גמור גם כשזה גמור".
על בני גנץ להיזהר (ליאיר לפיד, אביגדור ליברמן ומרב מיכאלי ממילא אין כבר חלק בהידברות עם הכישלון הדיפלומטי הגדול באמריקה רון דרמר המייצג עתה את ביבי במשכנו של הרצוג), ואני מקווה כי גנץ יתבונן באיפוק בשעון ולא ישיב לשום קריאה טלפונית. כמו בבדיחה המפורסמת על הברחת השעונים והציפורים: "ירצו - יאכלו..." אם ביבי רוצה להציל משהו מן הפיאסקו שהשיתו עליו יריב לוין ושמחה רוטמן ושלמה קרעי וטלי גוטליב שיבוא להצביע לאלהרר בלי תנאים מוקדמים.
הנייד של גנץ ייפתח אליו רק אחרי שהקלפי בכנסת הבוחרת בוועדה למינוי שופטים תיסגר. לא קודם.